מי שלא משרת - משלם: כך נציל את מערך המילואים מקריסה

ועדת השרים למילואים אישרה השבוע חבילת הטבות חדשה לחיילי מילואים. על פניו, מדובר בצעד גדול ומשמעותי לטובת האנשים שמקריבים יותר מכול עבור כולם. אך ככל שמצב המלחמה נמשך ושירות המילואים הופך לשגרת חיינו, המתווים הללו אינם יותר ממשכך כאבים.

כמו בפעמים הקודמות שבהן הממשלה פתחה למשרתים את הברז במתווה חד-פעמי, לפי הפרסום ב-N12, ההטבות יכללו מענקים מיוחדים, החזרי הוצאות ומלגות ועוד ועוד. אלא שהחירום הוא השגרה החדשה, שדורשת פתרון כולל למצוקת כוח האדם בצה"ל - קידומו של גיוס רחב לכלל האוכלוסייה.

במקום זאת, הממשלה מציפה שורה כמעט אין-סופית של "פתרונות יצירתיים", ועצובים כמו גיוס בעלי פרופיל 64, קיצור שנת מכינה ושנות שירות לבני 18, ואפילו גיוס עובדים זרים. הכול, רק לא לגעת בלב הבעיה: הרחבת השורות באופן שוויוני, אמיתי וארוך טווח.

בתווך משרתי המילואים נשחקים. מי שנשאו ונושאים על גבם את ביטחון המדינה, מגלים שיחד איתם ההוקרה נשחקת, ההבנה נעלמת, וההקרבה נתפסת כמובנת מאליה. הממשלה רואה את הבעיה שהיא יוצרת במו ידיה.

70 ימי מילואים בכל שנה אינם "עוד אתגר ניהולי". זו טלטלה של חיים שלמים: העבודה, הזוגיות, הילדים - כולם תלויים על בלימה. גם הנשים משלמות מחיר ישיר, כשכירות, כעצמאיות, כבעלות עסקים וכמי שנושאות לבדן את ניהול הבית בזמן השירות. שום הטבה לא תפצה על הפערים הללו.

במדינה מתוקנת, עם חוזה חברתי מתפקד, זה לא יכול להיראות כך.

התיקון: מעמד המשרת

בארצות הברית שירות מילואים אינו נתפס כהתנדבות מתמשכת על חשבון החיים, אלא כחוזה ברור בין המדינה לאזרח. מי שנקרא לשירות יודע מראש: המדינה תדרוש, אבל גם תגן.

החוק הפדרלי קובע הגנה תעסוקתית. אסור לפטר משרת מילואים, אסור לפגוע בשכרו, במעמדו או בקידומו. ההגנה הזו חלה גם על נשים וגם על עצמאים ובעלי עסקים. השירות מתורגם ליתרון אזרחי מובהק: העדפה בקבלה למשרות ציבוריות, ניקוד עודף במכרזים, מלגות לימודים מלאות או חלקיות, סיוע בדיור והלוואות מסובסדות, ומערך שיקום וטיפול נפשי ארוך טווח ללא מאבקי זכאות.

גם המעסיקים אינם נשארים לבד. המדינה משתתפת בעלויות, מעניקה זיכויי מס ומסירה את הסטיגמה. עובד מילואים אינו נטל, הוא נכס לאומי.

והחשוב מכול, השירות תחום בגבולות ברורים. אין תחושה של משאב בלתי נדלה. יש רוטציה רחבה, תכנון רב-שנתי, והבנה שמדינה לא שורפת את מי שמגן עליה.

ומה זה אומר על ישראל?

ישראל לא יכולה להרשות לעצמה פחות מזה, ובוודאי לא יותר גרוע. הרי כאן, השירות אינו התנדבותי - הוא נאכף בצו 8. אם המדינה דורשת שירות אינטנסיבי ומתמשך, היא חייבת להגדיר מעמד משרת.מבחין באופן חד בין מי שנושא בנטל לבין מי שלא.

צריך לומר את זה בפשטות: מי שלא משרת, לא יכול לקבל זכויות, הטבות ומענקים כאילו שירת. לא כעונש, אלא כהכרה. זכויות היתר, ההטבות וההקלות יינתנו למשרתים בלבד.

אבל ההבחנה הזו אינה יכולה להיעצר רק בצד של הזכויות. היא חייבת לבוא לידי ביטוי גם בצד של החובות. כיום, מי שפטור משירות צבאי זוכה לקידום משמעותי במרוץ החיים. בשוויץ, למשל, אזרחים שנמנעים משירות צבאי או אזרחי, משלמים דמי פטור, בגובה 3% מההכנסה החייבת של האדם במשך 11 שנים, כאשר תקציב הביטחון השווייצרי מתבסס בין היתר על כך. זה כמובן לא אומר שהמס הזה הוא תחליף או כרטיס יציאה ממנו. במדינה מתוקנת אין דרך לקנות פטור מחובה אזרחית בסיסית. השירות נותר חובה, ומס הביטחון אינו מעניק לאיש לגיטימציה להשתמט ממנה.

אימוץ המודלים האמריקני והשווייצרי יהוו תיקון לאבסורד המתרחש כיום, לפיו מי שמשרת נושא גם בנטל הביטחוני וגם בנטל הכלכלי. הוא משלם באובדן הכנסה, בפגיעה בעסק, בשחיקת קריירה ובמחיר נפשי שאינו מתומחר. מי שאינו משרת נהנה מהביטחון בלי לשלם לא בגוף ולא בכיס.

כך נוצר חוזה הוגן: מי שמשרת תורם בגופו וזוכה במעמד, בהגנה ובהטבות. מי שאינו משרת תורם בכיסו ומשתתף בנטל בדרך אחרת וכמובן לא נהנה מזכויות יתר והטבות שהמדינה יודעת לתת. שתי הדרכים לגיטימיות, אבל אי אפשר יותר לאפשר מצב שבו חלק אחד מהחברה נושא גם בנטל הביטחוני וגם בנטל הכלכלי, בעוד אחרים נהנים מהביטחון בחינם.

מעמד המשרת בישראל חייב לכלול:

• הגנה תעסוקתית מלאה לגברים ולנשים, לשכירים ולעצמאיים. איסור פגיעה בשכר, בקידום ובקבלה לעבודה, ופיצוי אוטומטי לבעלי עסקים קטנים.
• תמרוץ למעסיקים. זיכויי מס, השתתפות בשכר ופיצוי קבוע למי שמעסיק משרתי מילואים.
• הטבות מיסוי רחבות. נקודות זיכוי, הקלות במס הכנסה ופטורים חלקיים מארנונה לעצמאים משרתים.
• סיוע בדיור. השתתפות בשכר דירה, עדיפות בדיור ציבורי והטבות במשכנתאות.
• מימון לימודים והכשרה מקצועית. מלגות כהכרה במחיר הכלכלי של השירות.
• וטיפול נפשי ושיקומי ארוך טווח. זכות אזרחית, לא חסד.

אי אפשר להמשיך עוד לאחוז במקל משני קצותיו. להשתמש במשרתי המילואים כמשאב בלתי נדלה, ובו בזמן לא להרחיב את השורות, לא להגדיר מעמד ולא לחלק את הנטל באופן הוגן. זו אינה רק שאלה של צדק חברתי, זו שאלה ביטחונית. מדינה שלא מגינה על המגינים שלה, תישאר בסוף בלי מגינים ובוודאי בלי מדינה. והפעם, לא תהיה הברקה יצירתית שתציל אותנו.

>>> עו"ד רותם אבידר-צאליק, מנכ"לית ומייסדת שדולת המשרתים