מתביישים לדרוש: האוכלוסייה השקופה שהמערכת הפוליטית מתעלמת ממנה
השקט סביב המצוקה הזאת בשנים האחרונות כואב במיוחד - ובלתי נסבל: רבים מהמבוגרים מתביישים לבקש, לא רוצים להכביד על המשפחה, לא רוצים להודות שהם מוותרים על תרופות ועל חימום בחורף, או שהקצבה פשוט לא מספיקה למחיה ראויה • חובתנו כעם, כחברה, להיות פה לאוכלוסייה השקופה הזאת • לקשישים יש קול - והשאלה היא אם יש מי שמוכן לשמוע • דעה
חכו רגע, אל תגללו למאמר הבא. היום אני פונה אליכם, לא מתוך אולפן שישי אלא כפנסיונרית טרייה. תקדישו לי שלוש דקות מזמנכם לנושא חשוב שלא מדברים עליו מספיק.
מחצית מהאזרחים הוותיקים בישראל הידרדרו כלכלית מאז המלחמה. שליש מהקשישים ויתרו על תרופות או דחו טיפול רפואי. יותר מרבע נאלצו לוותר על קניית מזון. רבע לוו כסף מהסביבה הקרובה. שליש התקשו לשלם חשבון חשמל או ארנונה, כך עולה מסקר שנערך לאחרונה ביוזמת עמותת 121 על ידי מכון רושינק בקרב האזרחים הוותיקים. אלה אינם סיפורים חריגים ואינם מקרי קצה. מדובר בעשרות אלפים שחיים כך, ויש גם רבים שמצבם קשה עוד יותר.
הכאב הגדול הוא לא רק בעומק המצוקה, אלא גם בשקט שמקיף אותה. אזרחים ותיקים רבים מתביישים לדבר על מצבם הכלכלי. הם לא רגילים לבקש, לא רוצים להכביד על המשפחה, לא רוצים להודות שהם נאלצים לוותר על תרופות, על אוכל, על חימום בחורף. כך נראית מציאות שמתקיימת מתחת לרדאר, ודווקא בגלל זה קל כל כך להתעלם ממנה.
המראות כבר מוכרים: אזרחים ותיקים שמחפשים בקבוקים ופחיות, אחרים שמחטטים בפחי אשפה, ומבוגרים שנאלצים לעבוד בעבודות ניקיון קשות בגיל מתקדם. זוהי עדות למצוקה כלכלית עמוקה. מציאות כזו אינה אמורה להיות חלק מהנוף במדינה שמדברת על ערבות הדדית ודאגה לחלשים.
יוקר המחיה קשה לכולם, זה נכון. אבל מי שמתקשה היום ועדיין יש לו שכר או פנסיה סבירה מחזיק מרחב נשימה כלשהו. ל-62% מהאזרחים הוותיקים אין פנסיה כלל, וכ-150 אלף מהם חיים מתחת לקו העוני. עבור רבים, קצבת הזקנה היא מקור ההכנסה היחיד שלהם. קצבה של 2,700 שקלים בחודש אינה מאפשרת קיום בכבוד, והיא אינה תוצאה של טעות חד-פעמית, אלא של מדיניות.
וכאן נכנסת גם הזירה הפוליטית. מהסקר עולה לא רק עומק המצוקה, אלא גם מסר ברור למקבלי ההחלטות: כ-60% מהאזרחים הוותיקים אמרו שישקלו להצביע למפלגה שתכניס למצע שלה את הגדלת קצבת הזקנה. זה נתון שאי אפשר להתעלם ממנו. לאזרחים הוותיקים יש קול, והם יודעים להשתמש בו.
מול הנתונים האלה, האחריות מונחת לפתחה של המערכת הפוליטית. הגדלת קצבת הזקנה והצמדתה לשכר הממוצע הן תיקון של עוול מתמשך. זו החלטה פוליטית, לא גזרת גורל.
הטענה שאין כסף אינה משכנעת, סדרי עדיפויות הם תמיד בחירה. יש מקומות שאפשר לקצץ, יש משאבים שאפשר להסיט, ויש אוכלוסייה אחת שאסור להמשיך לדחוק לשוליים. חברה נבחנת לא רק בהבטחות לעתיד, אלא באופן שבו היא מתייחסת למי שכבר נתנו לה את שנותיהם הטובות.
צריך לזכור מי האנשים האלה. אלה ההורים שלנו. אלה הסבים והסבתות שלנו. וזה גם אנחנו, לא בעתיד הרחוק אלא בעוד לא הרבה שנים. יש פתגם בערבית שאומר: בית שאין בו זקן הוא בית בלי באר - בלי מקור מים, אין מקור חיים. חברה ששוכחת את הזקנים שלה שוכחת חלק מעצמה. לכן, אנחנו חייבים להיות פה לאוכלוסייה השקופה הזאת וחובתנו כעם, כחברה, כי מי שלא מכבד את עברו שלא יצפה לעתיד גדול.
>>> רינה מצליח היא עיתונאית וחברת מועצה בעמותת 121