קיבלנו עוד הוכחה: בישראל כבר אי אפשר לחקור את האמת

התפטרות שלושת חברי ועדת הבדיקה הממשלתית לפרשת הרוגלות איננה אירוע טכני, וגם לא תקלה בתהליך בירור מורכב. היא רגע מזוקק שבו מתברר דבר מטריד בהרבה: במדינת ישראל של 2026, כמעט בלתי אפשרי לברר פרשות ציבוריות נפיצות. לא משום שאין מנגנונים או מומחים, אלא משום שכאשר הבירור מתקרב לליבת הכוח, כל השחקנים הרלוונטיים פועלים, כל אחד מסיבותיו, לצמצם אותו. במצב כזה, לא האמת עומדת במרכז, אלא ניהול הנזק. וכולם, פשוט כולם, נגד העובדות.

ועדת דרורי לא התפטרה מפני שסיימה את עבודתה, אלא מפני שלטענתה לא הורשתה לבצע אותה. לפי מכתב ההתפטרות החריף, המשטרה והפרקליטות סירבו למסור מידע, מנעו חקירת עדים מרכזיים, ונמנעו מהידברות שתאפשר מתווה עבודה מוסכם. גם המידע החלקי שכן נחשף בפני הוועדה, כך לדברי חבריה, העלה חשש שהפרשה חמורה בהרבה מכפי שהצטייר עד כה. כלומר, לא רק שלא התקדמנו לברור האמת; הרמזים שכן נחשפו נותרו תלויה באוויר, בלי יכולת לבדוק אותם עד הסוף.

כדי להבין איך הגענו למבוי הסתום הזה, צריך למפות את הזירה כולה. מצד אחד, הגופים המבוקרים - המשטרה והפרקליטות - שלהם אינטרס ברור לצמצם חשיפה, בעיקר כשהיא נוגעת להליכים פתוחים ולשיקול דעת מקצועי. לצידם, ועדת מררי, שפעלה במנדט מצומצם וזהיר. אחריה ועדת דרורי, שניסתה להרחיב את גבולות הבירור ונתקלה בהתנגדות גוברת.

מראשית פעילותה, הוועדה נתפסה, ואולי בצדק, כ"וועדה מטעם" וכגוף שמטרתו האמתית איננה בירור פרשת הרוגלות אלא השתלבות במתקפות על משפטו של בנימין נתניהו. הטענה הזאת יצרה עננה כבדה מעל עצם הלגיטימיות של הבירור. במובן הזה, אפשר להבין גם את חוסר האמון של המשטרה והפרקליטות כלפי הוועדה: מינויה על ידי שר המשפטים והבחירה במבנה ועדה לא שגרתי, חיזקו את התחושה שאין כאן ניסיון כן לברר עובדות, אלא מהלך בעל הקשר פוליטי רחב יותר. כך, במקום לעסוק בתיקון הכשלים שנחשפו, התנהל מאבק מתמשך על עצם סמכותה של הוועדה. בירור אמת מחייב לא רק סמכויות וגישה למידע, אלא גם מינוי חכם וזהיר, כזה שמצמצם מראש את האפשרות להטלת דופי פוליטי בעצם הבדיקה.

מעל כל אלה, היועצת המשפטית לממשלה ובג"ץ אימצו גישה שלפיה הנבדק הוא גם זה שקובע אילו חומרים ניתן למסור לבדיקה. ובתווך, שחקנים פוליטיים השתמשו בפרשה כחלק ממאבקים רחבים יותר על מערכת המשפט, מהלך ששירת אג'נדה רחבה יותר, אך לא קידם את בירור העובדות. התמונה עגומה: ריבוי מנגנונים, ריבוי שחקנים, ואפס בירור אפקטיבי.

על רקע זה, דוח מבקר המדינה על הרוגלות, שהתפרסם לפני שבועות אחדים, מקבל משמעות רחבה במיוחד. זהו המסמך המוסדי היחיד שהצליח, גם אם באיחור, להניח תשתית עובדתית רחבה על היקף השימושים, דפוסי הפעולה והכשל המשילותי סביב טכנולוגיות מעקב. אך דווקא ההישג הזה מדגיש גם את מגבלות תהליך הביקורת: הדוח לא עסק במקרים קונקרטיים, לא חקר עדים בזמן אמת, והגיע שנים אחרי שהמערכות כבר פעלו. הוא מלמד שאפשר לחשוף דפוסים, אך קשה, ולעיתים בלתי אפשרי, לברר אחריות מלאה כאשר הבירור מתרחש בדיעבד ותחת מגבלות מוסדיות כבדות.

הצעת הפשרה של בג"ץ, שהייתה הזרז להתפטרות הוועדה, ממחישה את הפרדוקס במלוא חריפותו: ועדה שאמורה לבדוק כשל מערכתי מנועה מלעסוק במקרים פתוחים, לחקור עדים מרכזיים ולקבוע ממצאים פרטניים. מנגד, קיים חשש ממשי שהוועדה תגלוש לבירור עובדתי בתיקים פתוחים ותזהם הליכים פליליים מתנהלים. המתח אינו פשוט, אך התוצאה בפועל היא בירור שמותר לו להתקיים רק כל עוד אינו נוגע בעצבים החשופים.

הנפגע הישיר מכול זה הוא הציבור. לא רק משום שהפגיעה בפרטיות והשימוש של המשטרה בכלי עוצמתי ללא פיקוח ובקרה לא נבדקו עד תום, אלא משום שהמסר המצטבר הוא שבישראל אין כיום דרך מוסדית אמינה לברר פרשות חמורות באמת - בין אם מדובר בטכנולוגיות מעקב, בכשלים מערכתיים, או בגופים רבי עוצמה. האמון נשחק מהצטברות של ועדות שמוקמות, מותקפות, מוגבלות ולבסוף מתפרקות, ללא תשובות.

החיבור לאירועי 7 באוקטובר הוא בלתי נמנע. הוויכוח המתנהל סביב חקירת הטבח אינו על מה צריך לברר, אלא על מי רשאי לברר, אילו תחומים רגישים מדי, ובאיזה מידע אסור לגעת מחשש לפגיעה בביטחון. זהו אותו דפוס: מאבק מוקדם על גבולות הבירור, עוד לפני שהבירור עצמו החל. אם נמשיך לפעול כך, באמצעות ועדות שמוקמות תחת עננה פוליטית, מנדטים שמצומצמים בשם שיקולים חיצוניים, וגופים נבדקים שמכתיבים את גבולות הבדיקה, גם האסון הלאומי החמור בתולדות המדינה יזכה לבירור חלקי, מאוחר ומסורס.

דמוקרטיה אינה נמדדת רק בקלפי או בבית המשפט, אלא ביכולתה לברר אמת על עצמה, גם כשהאמת אינה נוחה. התפטרות ועדת הרוגלות מלמדת שבלי מינוי חכם, סמכויות אמיתיות ונכונות לשלם מחיר פוליטי, העתיד שלנו יהיה רצף של פרשות חמורות שכולן יסתיימו באותו מקום. ברגע האמת, שוב כולם יהיו נגד העובדות.

>>> ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא ראשת התוכנית לדמוקרטיה בעידן המידע ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה