הן בהלם: מדינות המפרץ מתעוררות למציאות חדשה

"טהראן הפרה את ההסכם הג'נטלמני שהיה בינינו", אמר אנואר גרגש, יועצו של נשיא איחוד האמירויות הערביות. משמעותו של הסכם זה הייתה, לדבריו, שלא יהיה שימוש בטריטוריה מפרצית כדי לתקוף את איראן בתמורה לאי-תוקפנות איראנית.

• נמל תעופה הותקף בקטאר, שמאיימת: "לא יעבור בלי תגובה"

משפט זה מגלם את ההלם והתדהמה שאחזו בשליטי מדינות המפרץ בעקבות ירי טילים בליסטיים וכטב"מים מאיראן לשטחי כל מדינות המפרץ - סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות, כווית ובחרין. אפילו עומאן, המתווכת, לא ניצלה מתקיפה של נמל בשטחה. מדינות אלה, יש להדגיש, אינן ערוכות להגנה על האזרחים באמצעות מקלטים וממ"דים.

מה עומד מאחורי התקיפות? איראן הצדיקה אותן בכך שהן מכוונות נגד בסיסים אמריקניים, אולם בפועל הן חרגו גם למטרות צבאיות ואזרחיות אחרות. ההיגיון העיקרי העומד מאחורי תקיפות אלה, כפי שמסביר עיתון אל-אח'באר הלבנוני, המזוהה עם חיזבאללה, הוא משולש: ראשית, להפעיל לחץ על השליטים שינצלו את מנופי ההשפעה שלהם אצל טראמפ ובכלל בעולם על מנת להפסיק את המלחמה. החלטתה הלא-מפתיעה של איראן לסגור את מצר הורמוז נועדה כמובן להוסיף ממד של לחץ כלכלי על מדינות המפרץ, ועל כל המדינות במערב בכלל הנשענות על נפט וגז מהמפרץ.

הסיבה השנייה היא להשפיע מבחינה פסיכולוגית על מדינות המפרץ. אם הדיווח שקטאר והאמירויות פועלות אצל טראמפ ובאירופה על מנת להפסיק את הלחימה, הרי ששתי הסיבות הללו עובדות. הסיבה השלישית היא לשלוח מסר שאף מדינה שמסייעת לארצות הברית אינה בטוחה.

בינתיים מדינות המפרץ זהירות בתגובתן. החשש שלהן מובן, משום שהיכולות הצבאיות שלהן מוגבלות ומשום שאתרי האנרגיה שלהן (נפט וגז) חשופים לפגיעה. אי לכך, הן התמקדו בגינויים ודיפלומטיה, וקטאר אף ביצעה תקיפה מסוימת באיראן בתגובה. איחוד האמירויות, מי שספגה את רוב הפגיעות, סגרה את שגרירותה בטהראן ובהמשך אולי תנתק יחסים, כאשר מדינות מפרץ נוספות אולי יבואו בעקבותיה.

מי שאמורה להוביל את התגובה המפרצית היא סעודיה. למרות שבית זיקוק נפגע, בינתיים היא לא הגיבה צבאית. יש להניח כי אם תמשכנה התקיפות של איראן עליה, יורש העצר ייאלץ להגיב - ולו גם באופן סמלי - באופן צבאי, שהרי מנהיגותו עומדת כאן למבחן.

האירועים עד כה יכולים ללמד על כמה השלכות חשובות מבחינתן של מדינות המפרץ:

מדיניות "גידור הסיכונים" נכשלה בעת מבחן

בעשור האחרון ידעו יחסי איראן-המפרץ עליות ומורדות. איחוד האמירויות וסעודיה חידשו את היחסים הדיפלומטיים עם איראן (2022 ו-2023, בהתאמה), וזאת לאחר נתק של כמה שנים. חימום היחסים היה מתוך רצון להקטין את האיום מאיראן ומהחות'ים בתימן, שגם ירו טילים לעבר שדות נפט סעודים ב-2019. צעד זה היה קשור גם להתקררות היחסים בין נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן ויורש העצר מוחמד בן סלמאן בשל רצח חאשוקג'י והפרות זכויות אדם.

מי שהובילה את מדיניות הדטנט הייתה איחוד האמירויות, ששימשה בסיס ונמל להעברת סחורות מאיראן ואליה כחלק ממנגנון לעקיפת החרם של המערב על איראן. בשנת 2024-2023 הסחר בין שתי המדינות נסק ל-27 מיליארד דולר. התפייסות זו הבטיחה גם את המשך הזרמת הנפט דרך מצר הורמוז.

ואולם, המלחמה טרפה את כל הקלפים ולימדה כי מדיניות הגידור נכשלה. הכישלון גדול במיוחד במקרה של עומאן, אשר חשבה בטעות כי מעמדה כמתווכת מבטיח לה את ביטחונה. דבר דומה קרה גם לקטאר לאחר שישראל תקפה את מנהיגי חמאס בשטחה בספטמבר 2025.

אם אכן הייתה הבנה שקטה מוקדמת, כפי שגרגש טען, בין איראן והמפרציות, הרי שהאמון בין הצדדים נפגע קשות. ראוי להדגיש כי רמת האמון בין הצדדים מעולם לא הייתה גבוהה, וזאת בשל הקונפליקטים על רקע אתני (ערבים מול פרסים) ודתי (סונים מול שיעים). באחד ממסמכי וויקיליקס מ-2010 חבוי משפט מדהים המשקף את עומק החשדנות: "אם האיראנים יתנו לך 100 מילים", אמר האמיר הקטארי חמד לג'ון קרי, שכיהן אז כיו"ר ועדת החוץ של הסנאט האמריקני, "רק אחד מהם נכון".

בשל העובדה שלא קיימת אלטרנטיבה - רוסיה וסין אינן יכולות להציע מטריית הגנה למדינות המפרץ - המסקנה היא חיזוק ההישענות על ארצות הברית, כולל חתימת בריתות הגנה למדינות שאינן נהנות מכך.

חיזוק הסולידריות המפרצית

אף שלמפרץ יש ארגון אזורי - Gulf Cooperation Council (GCC, 1981) - גוף זה לא פעל תמיד בהרמוניה. לאורך השנים נתגלו לא מעט סדקים בשל אינטרסים מדיניים וכלכליים שונים. רק לאחרונה נוצר שבר בין סעודיה ואיחוד האמירויות בכל הנוגע למשברים בתימן, סודאן וסומליה, אך המתקפה האיראנית שברה את הקרח. יורש העצר התקשר לנשיא האמירויות והציע לספק כל סיוע שיידרש. אך מעבר לכך, כמו שהקמת ה-GCC הייתה פועל יוצא של הסכנות והחששות של מדינות המפרץ בעקבות פריצת מלחמת איראן-עיראק, כך המלחמה הנוכחית יכולה להוביל לחיזוק שיתופי הפעולה ביניהן, כולל שיתוף פעולה צבאי, גם אם הוא מוגבל בהיקפו. עם זאת, חילוקי דעות יכולים להתגלע בנוגע לדרך התגובה "הנכונה" מול איראן.

העולם הערבי, בהכללה, נמצא במשבר. למעט ועידות פסגה והצהרות ריקות מתוכן, הוא לא מילא תפקיד של ממש במלחמת חרבות ברזל. ניכר גם כי העולם הערבי נקרע ומפולג בין מדינות ששיתפו פעולה עם טורקיה, איראן וישראל - שלוש המעצמות האזוריות החשובות. ואולם, התקיפה של מדינה לא-ערבית על שש מדינות ערביות יוצרת חיבור וסולידריות על רקע של זהות ערבית משותפת. בהקשר זה, יש לראות את הניסיון המעניין של נשיא מצרים א-סיסי לתפוס את עמדת "המבוגר האחראי", כאשר יצר קשר עם מרבית שליטי מדינות ערב באזור כדי להביע סולידריות ותמיכה בפתרון בדרכי שלום ודיאלוג.

מלחמת חרבות ברזל והמשבר ההומניטרי בעזה, אך במיוחד תקיפת ישראל בדוחה, העכירו את היחסים בין איחוד האמירויות, בחרין, סעודיה, קטאר וישראל, שבמקרה הטוב המשיכו להתקיים מתחת לרדאר. דימויה של ישראל כתוקפן שחותר להתפשט במזרח התיכון התחזק.

המצב הנוכחי טומן בחובו אפשרות לשינוי, אבל בשני כיוונים שונים: האחד, היוזמה הישראלית-אמריקנית להתקיף את איראן עלולה לחזק עוד יותר את הדימוי של ישראל כבריון אזורי שאינו מהסס להשתמש בכוח הצבאי שלו כדי להשיג את מטרות ההתפשטות שלו. בשל ההערכה שהאיום האיראני ייחלש, אם לא ייעלם, ו"ציר ההתנגדות" כבר לא יהיה ממש ציר, יהיה פחות צורך בישראל.

מנגד, הצלחת המתקפה נגד איראן עשויה להשיב לישראל את הדימוי החיובי שרווח בתקופת הסכמי אברהם ככוח צבאי שכדאי לשתף איתו פעולה נגד איומים משותפים שאינם איראן, וככוח בעל יכולות טכנולוגיות מתקדמות. הצלחת ישראל לשחזר את מקומה האבוד תהיה תלויה בעמדתה בזירה אחרת, שכרגע רחוקה מהעין - היא הזירה הפלסטינית.

בהכללה, בין הערבים לפרסים שררו תחושות של התנשאות ושנאה אלה כלפי אלה, בוודאי מאז ראשית המאה ה-16, עת שליטי איראן אימצו את הדת השיעית. מאז, לאורך השנים, היו עליות ומורדות, אולם אין ספק כי המתקפה הנוכחית תלבה מחדש רגשות אלה. כל עוד משטר זה ימשיך לשלוט באיראן, לא תהיה תקומה של ממש ליחסי המפרציות עם איראן. רק משטר חדש יוכל לאחות את הקרעים.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי