מי יחיה ומי ימות: מדהים שדווקא לזה אין כסף

בשבועות הקרובים תגיש הוועדה הציבורית להרחבת סל שירותי הבריאות - גוף המוכר לנו בשם "ועדת סל התרופות", את ההמלצות שלה לשנת 2026, ומעטים מאוד מאיתנו עוקבים אחרי התהליך הזה, או אפילו שמעו עליו. סל התרופות כולל תרופות, טיפולים ושירותים רפואיים שמסובסדים על ידי הממשלה, ובכל שנה הוא משתנה: מול אין-סוף המחלות ובעיות הבריאות צריך לקבוע דירוג מסוים ולהחליט מה כוללים בסל, שעלותו למדינה היא רצינית ביותר: כ-650 מיליון שקלים. זה באמת הרבה כסף, אבל הבקשות להכנסת תרופות חדשות לסל מגיעות לסכומים אסטרונומיים של מיליארדים רבים, ועל חברי הוועדה להחליט מי המעטות שביניהן שיגיעו לקו הגמר ויזכו למימון ממשלתי. כל החלטה כזו משמעותה בריאות או חולי, ולפעמים גם חיים או מוות עבור בני אדם.

אני חושב על חברי הוועדה, שיושבים מול כל הבקשות כשהם יודעים את משמעות ההחלטה שלהם, ומרגישים כמו הקב"ה ביום הכיפורים: להם נתונה ההחלטה מי יחיה ומי ימות, מי יתרפא ומי יסבול, למי תהיה השנה תקווה ומי ישקע בייאוש.

זהו תפקיד כל כך קשה, וכל דיון כזה מזמן לוועדה הכרעות כמעט בלתי אפשריות: במי צריך להשקיע - חולי סרטן או חולי אלצהיימר? במשקפיים לילדים או בתרופות לזקנים? במניעה או בטיפול? האם על המדינה לממן תרופות לטיפולי הרזיה או לשמור סיכוי להחלמה בקרב ילדים חולי ניוון שרירים? אני לא יודע איך מקבלים החלטות כאלה. כמובן שיש קריטריונים, ובודקים קודם כול את היעילות הרפואית, ואז את הצורך, ואת העלות הכלכלית של כל טיפול, אבל בסוף הוועדה הזו צריכה לגזור את דינן של התרופות, וגם של חלק מהחולים.

בכל פעם שאנחנו שומעים על בזבוז כספי ציבור, על השקעות מיותרות, על שחיתות של ממש, המחשבה היא "לזה יש כסף - אבל לתרופות וטיפולים אין לנו". יש בגישה הזו משהו קצת פשטני: הרי המדינה צריכה לדאוג לאין-ספור דברים, מתרבות ושירותי דת ועד לביטחון ותקשורת. אי אפשר לבטל כל הוצאה על הקמת מקווה, תמיכה בספריות או שיפור האוכל בצה"ל בטיעון ש"חסר לנו כסף לתרופות" - תמיד יהיה חסר, ותמיד צריך לדאוג גם לדברים אחרים. ובכל זאת, תקציב סל התרופות מהוות אלפית (כן, אחד מאלף) מתקציב המדינה הכולל. האם במדינת היהודים אנחנו לא מחויבים מוסרית לדאוג קצת יותר לנושא הזה? הרי סך הכספים הקואליציוניים בתקציב הנוכחי, אלו שמוסיפים בעקבות דרישות של ח"כים ומפלגות כדי שיתמכו בתקציב, מגיע השנה לחמישה מיליארד שקלים - פי שבעה מכל סל התרופות - האם לא ניתן היה להרחיב את הסל ולהציל עוד כמה חולים?

במצב כזה קשה שלא לחשוב על הידיעות שאנחנו נתקלים בהן מדי יום במדורים הכלכליים. למשל, התוכנית של משרד הכלכלה להשקיע חמישים מיליון שקלים (סכום שמקביל לכשמונה אחוזים מסל הבריאות) בפרסום רשת שיווק שתציע סל מוצרים פחות יקר, או תקנים חדשים לסגן שר התקשורת החדש, ישראל אייכלר, שיעלו כמה מיליונים בשנה. האם מי שהעביר את הכספים האלו ידע שבזמן שהוא מכניס יד לקופה הציבורית, יושבת ועדה וגוזרת את דינם של חולים? האם גם הוא עשה זאת בחיל ורעדה, מתוך ידיעה שזה מה שהמדינה שלנו חייבת עכשיו?

הלוואי שכל מי שאחראי לתקציבים של מיליונים - מפקידי משרד האוצר, דרך מנכ"לים של חברות ממשלתיות ומשרדים ממשלתיים ועד לקצינים באגפי התכנון של מערכות הביטחון, יגיע רק לישיבה אחת של ועדת סל התרופות. הלוואי שהיא תעמוד לנגד עיניו של כל שר בממשלה, רגע לפני שהוא יוצא למשלחת לחו"ל או פותח בקמפיין יקר. אולי אז, אותם אלו שאמונים על הקופה של כולנו, יתייחסו קצת יותר בכובד ראש לכל הוצאה, ויבינו את המשמעות האמיתית של כסף ציבורי.