הניצחון המוחלט הוא סיום דרכו של המשטר בטהראן
טבח 7 באוקטובר שם סוף לאמרה כי המלחמה הטובה ביותר היא זו שמנענו • דעה
קיימות שתי גישות בקשר לשאלת המשא ומתן עם תוקפנות אידיאולוגית. האחת רואה במשא ומתן כלי אוניברסלי לניהול סכסוכים; השנייה מזהירה מפני משא ומתן עם שחקנים אידאולוגיים טוטליים, הרואים בפשרה סימן לחולשה ולא שלב בדרך להסדרה.
המערב מסרב ללמוד, אך אנחנו למדנו על בשרנו, שמול תוקפנות אידיאולוגית רדיקלית ובפרט איסלאם פונדמנטליסטי מדינתי (איראן) ולא-מדינתי (חיזבאללה או חמאס), משא ומתן אינו אמצעי ליציבות - אלא מנגנון המעמיק חוסר יציבות, מחזק קיצוניות ופוגע ביסודות הסדר הכללי ובערכים הליברליים-דמוקרטיים. וינסטון צ'רצ'יל הבין כבר בשנות ה-30 שגרמניה הנאצית אינה שחקן רציונלי במובן הקלאסי. מטרותיה לא היו מוגבלות, אלא משיחיות, טוטליות ואלימות מטבען. מכאן נגזרה מסקנה אסטרטגית ברורה: אין משמעות לפשרה עם אויב שאינו מכיר בלגיטימיות של עצם קיומך. מרגרט תאצ'ר החילה היגיון דומה בהתמודדותה עם טרור ועם תוקפנות מדינתית: תוקפנות שלא נענית בעוצמה, משוכפלת. משא ומתן עם ארגוני טרור, או עם מדינות המעניקות להם חסות, אינו מפחית אלימות אלא מנרמל אותה. זהו עיקרון החורג מהקשר היסטורי מסוים.
מה שהוביל את צ'רצ'יל ותאצ'ר היו ערכים, מה מוביל את טראמפ? אינטרסים או ערכים או גם וגם. בכל מקרה, הבחנה חדה בין אינטרסים לערכים היא לעיתים כוזבת. ערכים מעצבים אינטרסים ארוכי טווח, וסדר עולמי אינו יכול להתקיים על בסיס כוח בלבד ללא לגיטימציה נורמטיבית. תוכנית טראמפ למזרח התיכון, על אף עיגונה באינטרסים (יש שיאמרו אישיים) אמריקניים ברורים, שיקפה שילוב מודע בין אינטרס לערך: השבת חטופים כעיקרון מוסרי ולאומי, פירוק ארגוני טרור כיעד אסטרטגי ודרישה לריבונות מדינתית אמיתית בלבנון באמצעות פירוק כל המיליציות החמושות, ובראשן חיזבאללה. גישה זו מבטאת תפיסה שלפיה יציבות אינה מושגת באמצעות הכלת אלימות, אלא באמצעות שלילת הלגיטימיות שלה. אף על פי כן, תוכניות אלו נותרו חסרות מרכיב מרכזי: טיפול במוקד האידיאולוגי והארגוני, המשטר האיראני. איראן אינה רק שחקן אזורי; היא מדינת ליבה של מערכת קיצונית חוצת גבולות, המפעילה רשת של ארגוני שליחים, כחלק מתפיסת עולם מהפכנית. משא ומתן עם משטר כזה, כל עוד הוא נותר על כנו, אינו מנטרל את האיום אלא מארגן אותו מחדש. הוא מעניק למשטר זמן, לגיטימציה ומשאבים תוך שהוא מחזק את דיכוי אזרחיו פנימה ואת תוקפנותו החוצה.
שתיקת אירופה והעולם המערבי נוכח הדיכוי השיטתי של העם האיראני במשך קרוב לחצי מאה אינה רק כשל אסטרטגי, היא בראש ובראשונה כשל מוסרי וערכי. ויתור על מאבק ערכי יוצר ואקום, אותו ואקום מתמלא בכוחות רדיקליים.
השמאל הליברלי במערב אימץ לאורך שנים גישה של דה-אסקלציה כמעט בכל מחיר. אך מול תנועות פונדמנטליסטיות, הימנעות מעימות אינה מפחיתה אלימות, היא מעודדת אותה. התוצאה היא פגיעה מתמשכת בזכויות אדם, ריבונות מדינתית, והסדר הבין-לאומי. לכן, טועה ומטעה מי שחושב שהמשך המלחמה באיראן, משמעה להילחם את המלחמה הקודמת. כל מי שבעד משא ומתן עם המשטר הנוכחי, פועל בניגוד לערכים הכי בסיסיים של התרבות המערבית, ומשמר בהכרח, בשם הרצון לשקט ויציבות מדומה בטווח הקצר, משטר קיצוני המבטיח היעדר ביטחון או יציבות בטווח הארוך.
אין מקום למשא ומתן עם המשטר הנוכחי באיראן, אלא אם זה יוביל לסיום שלטון האייתולות. המערב, בעיקר אירופה המערבית, איבדה את דרכה. האפשרות היחידה לשינוי תלויה באדם אחד בלבד - נשיא ארצות הברית. עד כה הוא עושה במישור הבין-לאומי את הלא ייאמן. במובן מסוים, הוא פועל במידה רבה כמו צ'רצ'יל ותאצ'ר. אם יפעל כך גם מול איראן, העולם בכלל והאזור שלנו בפרט יהיה יציב יותר ובטוח יותר. אם אחרי הפגנת הכוח המרשימה המתהווה לנגד עינינו ילך למשא ומתן עם המשטר באיראן, זו תהיה לו תבוסה אישית, תבוסה אמריקנית, ונקודת זמן עצובה בהיסטוריה האנושית בכלל ועבור אזרחי איראן בפרט. אם זה מה שיקרה בסופו של דבר, על ישראל, אם לא הגדירה זאת עדיין, לפעול בכל דרך בעצמה כדי להפיל את המשטר שחרת על דגלו להשמיד אותנו. זהו משטר הרואה בטראמפ גל גדול שיעבור מן העולם בעוד שלוש שנים, בעוד שהחזון המשיחי של משטר האייתולות הוא נצחי.
>>> אלוף (במיל') יצחק ג'רי גרשון שימש כמפקד פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה, מפקד גזרת יהודה ושומרון בתקופת מבצע "חומת מגן" והאינתיפאדה השנייה. במלחמה, שימש כסגן מפקד פיקוד צפון במילואים