העולם אוהב נשים אמיצות - עד שזה מגיע לשוויון וביטחון

ערב יום האישה הבין-לאומי, ודווקא בשעה שבה נשים ישראליות ניצבות בחזית הלחימה ובמוקד תשומת הלב הבין-לאומית: טייסות, נווטות, נשות צוות אוויר וגם לוחמות, רופאות, טנקיסטיות, מילואימניקיות, שמעצבות מחדש את פרופיל האישה הישראלית, נכון רגע לעצור ולהודות באמת העגומה: נשים לא נמצאות רק בחזית הלחימה. הן נמצאות עדיין גם בחזית הנפגעות.

למרות כל מה שעשו ועושות נשים בלחימה, ביתר שאת בשנתיים וחצי האחרונות ובימים האחרונים שוב, אחת לכמה זמן מתלקח הדיון סביב מקומן בתפקידי לחימה. לא משנה כמה הוכיחה האישה הישראלית את מקומה בשדה הקרב, כתף אל כתף לצד הגברים, תמיד יהיו מי שיפקפקו ביכולותיה והיא תידרש להמשיך להוכיח שהיא טובה מספיק כדי להיות בקו אחד עם הגברים בחזית. המאבק הזה הוא נחלתן של נשים בישראל כבר שנים ארוכות, אבל הוא לא מתחיל ונגמר שם. נשים נאבקות אל מול מציאות של שחיקה חסרת תקדים בזכויותיהן בכל מקום. התחושה ש"התקדמנו" היא רוב הזמן תוצאה של הסתרה והשתקה - ולא באמת כי יש בשורה.

לא בכדי הנשים האיראניות האמיצות, שהובילו את המחאה באיראן, ושילמו בגופן ו/או בחייהן, מציפות בימים אלה את הרשתות החברתיות בעולם. לא בכדי, פניהן (המטושטשות) של טייסות חיל האוויר הישראלי בראש הכותרות. העולם אוהב סמלים ואוהב נשים אמיצות. אבל נשאלת השאלה: לאן כל האהבה הזו נעלמת כשמדברים על שוויון ועל ביטחון של נשים. נראה שאז מתחיל הצקצוק, הספקנות מחלחלת והקשב נעשה דל במיוחד.

ביטחון המדינה מתחיל בזכויות נשים

יום האישה הבין-לאומי מזכיר לנו שהמאבק לשוויון אינו מתקיים בוואקום. הוא יום-יומי, והוא כרוך בשאלות של כוח, של שלטון ושל הסדר הכללי שאנו מבקשים לקיים. אם יש לקח אחד משותף מטהראן, מתל אביב ומקהילות רבות אחרות, הרי הוא זה: אי אפשר לבנות ביטחון על אדישות לסבלן של נשים.

בשיח הישראלי על העימות עם איראן, הדיון נוטה להצטמצם לאיומים הצבאיים המוחשיים: טילים, פרוקסיז ותוכנית גרעין. אך האיום העמוק יותר שמציב המשטר בטהראן אינו רק ביטחוני - הוא נורמטיבי. זהו אתגר ישיר לרעיון של סדר בין-לאומי שמבוסס על הגנה בסיסית על חירויות של אזרחים. זהו משטר שבנה את כוחו על דיכוי שיטתי של נשים, רדיפה של מתנגדים והפעלת אלימות פוליטית מבפנים ומבחוץ, מערער לא רק את היציבות האזורית, אלא גם מאפשר שגשוג של טרור ואלימות שיטתית ויום-יומית.

אי אפשר להתעלם מן החוט המקשר בין מאבקן של נשים באיראן לבין המציאות הישראלית מאז 7 באוקטובר. בשני ההקשרים הללו, נשים מצויות בלב הזירה, לעיתים כמי שמובילות התנגדות אזרחית אמיצה, ולעיתים כמי שגופן וחייהן הופכים, באופן הכואב ביותר, לשדה קרב. הניסיון המצטבר בעולם מלמד כי אלימות כלפי נשים ואלימות מינית בפרט, אינה תוצר לוואי של סכסוכים, אלא כלי שליטה והפחדה. כך באיראן, וכך גם באירועי 7 באוקטובר ובשבי שלאחריהם.

הנשים האיראניות שילמו בגופן - והעולם עדיין לא הפנים את המסר

בשנתיים האחרונות עסקנו בהקמת ארכיון בין-לאומי מאובטח המתעד את פשעי האלימות המינית והמגדרית שבוצעו על ידי חמאס, שלצערנו כוונו נגד נשים וגברים כאחד, אך פגעו בנשים באופן בלתי פרופורציונלי ונטועים בדפוסים רחבים יותר של אלימות מגדרית. הארכיון, שהייתי אמורה להציג השבוע בפני גורמים רבים באו"ם, הוא לא רק מאגר ראיות ועדויות היסטורי; הוא התערבות נורמטיבית במאבק על האמת. הוא מבקש להבטיח שהפשעים האלו לא יטושטשו באמצעות השתקה או בשחיקה הפוליטית המהירה כל כך של הזיכרון הציבורי, אלא ייזכרו לדורות. התיעוד שעמלנו עליו במשך שנתיים קשות מנשוא - של חשיפה יום-יומית וכמעט בלתי אפשרית לחומרים - הוא גם תזכורת לכך שהמאבק באלימות מגדרית ובפגיעה בזכויות של נשים אינו סוגיה פריפריאלית לביטחון, הוא עומד בליבת היציבות הביטחונית. מנקודת מבט ישראלית, ההכרה בכך חשובה במיוחד. החברה הישראלית למדה מאז 7 באוקטובר עד כמה נוכחותן ומעורבותן של נשים היא סוגיה ביטחונית.

גם הדיון על איראן אינו יכול להישאר בתחום האסטרטגיה הצבאית בלבד. כבר היום ברור כי הפלת המשטר היא עניין סבוך וקשה. יחד עם זאת, כל ניסיון אמיתי לעצב מציאות אחרת באיראן יהיה כרוך בהכרח בתמיכה עמוקה ומתמשכת בחברה האזרחית האיראנית, ובראש ובראשונה בתנועות הנשים שהפכו בשנים האחרונות לאחת הזירות המרכזיות של ההתנגדות למשטר. לצד הפעלת כוח, ראייה אסטרטגית ארוכת טווח מחייבת להכיר בכך ששילובן של נשים במוקדי קבלת החלטות והכרה בזכויותיהן השוות אינן סוגיות חברתיות שוליות - הן תנאי יסוד ליציבות פנימית ואזורית. במילים אחרות, המאבק על חירותן של נשים באיראן הוא תנאי הכרחי לעתיד אחר. והרבה יותר מכך: זה לא רק מאבק איראני. הוא מזכיר גם לישראל ולעולם כולו כי עתיד חופשי ויציב לא ייבנה ללא חירותן המלאה של נשים.

בסופו של דבר, השאלה האמיתית היא לא רק כיצד מדינות מגינות או יגנו על גבולותיהן, אלא כיצד הן מגדירות את חובתן כלפי בני ובנות האדם החיים בתוכן. מבחן הביטחון האמיתי של חברה נעוץ ביכולת שלה להבטיח שנשים יוכלו לחיות ללא פחד בבית, ברחוב ובמרחב הציבורי, ושלא יידרשו להיאבק שוב ושוב על מקומן בעמדות הנהגה במדינה ובחברה. הבחירה לתמוך בנשים הנאבקות על זכויותיהן, באיראן או בישראל, היא עמדה יסודית שתקבע איזה עולם נבנה פה ביום שאחרי המשברים. היא למעשה קו הגבול שבין חברה שמבקשת יציבות לבין חברה שמאבדת אותה.

>>> ד"ר כוכב אלקיים-לוי היא מומחית למשפט בין-לאומי ולזכויות אדם, כלת פרס ישראל לשנת 2024. היא עומדת בראש הנציבות האזרחית לחקר ותיעוד פשעי חמאס נגד נשים וילדים ב-7 באוקטובר. מרצה וחוקרת בבית ספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה, אוניברסיטת רייכמן