החזית שבתוך הבית: נשות ישראל נלחמות על הזכות להגן על המדינה

יום האישה הבין-לאומי שחל היום פוגש את נשות ישראל בחירום. זהו חירום שהוא השנה השלישית למלחמה רב-זירתית, אך גם חירום המטריד אותנו, הנשים, בזירות השוויון והזכויות – זירת הפנים שלנו. החירום של ה-7 באוקטובר הביא לחזית את נשות ישראל: את התצפיתניות שהגנו בחמ"ל עד רגעיהן האחרונים, את הטנקיסטיות והשוטרות שנלחמו במחבלים בעוז רוח, וכמותן אזרחיות אמיצות ומסורות. גם במלחמות איראן הראשונה וגם הנוכחית, טייסות ונשות צוותי אוויר, בנוסף לנשים בקהיליית המודיעין, בטכנולוגיה ובגבולות, פועלות ללא לאות בהגנה על הארץ.

כפי שחונכנו וגדלנו, כפי שמצווה עלינו מצבה הגיאו-פוליטי המורכב של ישראל: אנו לא נשארות באוהלה של תורה או בדל"ת אמות הבית. אנו כבר חמישית מהכוח הלוחם בצה"ל, ואחוזי הגיוס והמוטיבציה למקצועות הלחימה עולים על הצורך הצה"לי – כך מראים כיום נתוני הגיוס. אבל לצד ההישגים והתקדימים, ישנם סדקים ופערים עליהם נדרש להתעכב. אז מה צריכות נשים בישראל ב-2026?

נערות ונשים בישראל צריכות שלושה דברים מרכזיים. הראשון הוא הגנה חזקה, עד כדי ביצור הישגי העבר של נשים ופמיניסטיות ישראליות שעמלו ועודן עמלות על פילוס הדרך לשוויון בצבא ובחברה בישראל. השני הוא להבין שנשים הן לא סיפור חדשותי אנקדוטלי – כאן טייסת, שם מג"דית ונסתפק בזה; נשים ישראליות הן חלק אורגני ושלם מהרקמה המרכיבה את הצבא והחברה בישראל. והשלישי הוא ראייה מפוכחת של המציאות בישראל 2026, זיהוי מגמות הדרה וכרסום בזכויות נשים, ומאבק משותף בחקיקה אנטי-מגדרית והסגת זכויות נשים. זהו מאבק אותו צריכים להוביל כל מי שחברה ליברלית, שוויונית ומתקדמת נמצאת בראש מעייניהם.

הדבר הראשון – הגנה על הישגי העבר – נדרש היום יותר מתמיד. ההישגים של היום הם פרי מאבקן של חברות כנסת, נערות ואקטיביסטיות שפעלו להרחבת המודעות והייצוג של נשים באקדמיה, במדע, בצבא ובחינוך, והן אלו שהביאו את ישראל להיות המדינה המפותחת והמתוחכמת שהיא היום.

כאשר נערות ונשים מתגייסות לצה"ל בגיוס חובה ומסכנות את חייהן, הן לא מצפות שיתנהל נגדן קמפיין תקשורתי הפועל לפגוע בתרומתן לצבא ולעשות דה-לגיטימציה להימצאותן בחזיתות השונות. כאשר שר בכיר בממשלת ישראל מצהיר כי בתו לא תתגייס, דבריו הם דה-לגיטימציה נוספת לגיוס, לתרומה ולעשייה הציונית של הנערות והנשים במערכות השונות.

כאשר נערות ונשים בישראל רואות קבינט מלחמה הומוגני, שאין בו ובקרב ראשי המערכות הביטחוניות אף אישה, הן מבינות כי תקרת הזכוכית בישראל היא תקרת בטון יצוק. כאשר בכנסת אושר בקריאה ראשונה חוק הרחבת סמכויות בתי דין רבניים, המבקש להרחיב את סמכויות השיפוט של דיינים בסוגיות אזרחיות, וכאשר אין נשים המכהנות בבתי הדין הללו – נשים מבינות כי זכויותיהן בסכנה מיידית. לכן, נשים צריכות מאמץ משותף שיבצר את ההישגים שהושגו עד כה; כזה שיכלול אמירות ברורות על ערך השוויון, על ייצוג שוויוני במוקדי קבלת החלטות ועל חקיקה שתגן על זכויותינו.

הדבר השני הוא להפסיק לספור אותנו באופן אנקדוטלי: 30 טייסות, ארבע טנקיסטיות, מפקדת בסיס וראשת אגף ראשונה או אחרונה. בכמות ובאיכות, נשים הן חלק אורגני ומשמעותי מהחברה בישראל, מצה"ל וממערכת הביטחון. העיסוק בפריצת דרך כזו או אחרת יש בו ריגוש ויש בו עניין נקודתי, אבל המבחן האמיתי שלנו ליום הנשים הבא הוא כשנפסיק להיות "סיפור". כשנהיה חלק כל כך טבעי מהרקמה החברתית בכל מקום, בכל תפקיד ובכל מוקד קבלת החלטות, שכבר לא נהיה "חדשות" בעיתון. זו המגמה אליה אנו שואפות: אורגני, לא אנקדוטלי.

והדבר השלישי אותו צריכות נשים בישראל של 2026 הוא יכולת חדה של קריאת מציאות, זיהוי מגמות וגיבוש מענים למאבק במי שמעוניינים להדירן משורות הצבא ומהמרחב הציבורי. דווקא בעיתות חירום, דווקא כאשר האינסטינקטים מופנים להגנה על הבית, עלינו להיישיר מבט פנימה אל מול מגמות ההפרדה המגדרית המתרחבת, אל מול החקיקה האנטי-מגדרית בכנסת, ואל מול מהלכים מסוכנים של כרסום בזכויות נשים כדי לאפשר, לכאורה, גיוס גברים חרדים.

עלינו לזהות את השחקנים, את ארגוני הלובי השונים שמבקשים "להחזיר" ערכים ישנים בשם המכובס של "ערכי משפחה", ובכך להדיר נשים ועל הדרך לפגוע במרקם הצה"לי שזקוק למיטב אנשיו, ללא הבדל דת, גזע ומגדר. על נשים בישראל לעמוד על המשמר בחזית הבית הפנימית, לקרוא בערנות את המהלכים והמגמות בגזרות השונות ולהיערך להמשך מאבק צודק על זכויותיהן. לשם כך הן נזקקות גם לגיבוי בקול רם וברור של ראשי הצבא והמערכות הביטחוניות, ובראשם שר הביטחון.

בישראל, בה השירות בצבא והתרומה למדינה הם ערך קיומי, לא ייתכן שמנסחי מתווה חוק הפטור מגיוס יחליטו כיצד למתוח ולכווץ מחדש את חירותן של נשים בצבא. השירות במערכת הביטחון הישראלית הוא מקור גאווה ומשמעות, אך יש בו גם הון חברתי קריטי לעתיד המשרתים והמשרתות בו. אנו לא נוותר על ההון הזה ועל הזכות לתרום ולהגן – גם כי המדינה לא יכולה בלעדינו, וגם כי זה צודק ושווה.

>>> שירה ברביבאי-שחם היא חוקרת ביטחון לאומי ומגדר באוניברסיטת בן גוריון, לשעבר מפקדת במערכת הביטחון וחברת "פורום דבורה"