ביקור נתניהו בוושינגטון: הדרישות צודקות, הדרך מזיקה
ראש הממשלה חושש מהסכם גרעין רע עם איראן ומנסה לעקוף את מתווכי טראמפ, שמעדיפים הסכם על פני תקיפה צבאית • אבל הביקור המתוקשר בוושינגטון מסמן את ישראל כמי שדוחפת למלחמה - ובכל תרחיש, הסכם או תקיפה, מעמדה ייפגע • מדיניות שקטה הייתה עדיפה • פרשנות
החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לצאת לפגישה דחופה עם הנשיא דונלד טראמפ משקפת כמה רבדים של שיקולים. ברובד הראשון והברור, כפי שגם הועבר לתקשורת הישראלית, המפגש נובע מחשש גובר בישראל מהאפשרות שהשיחות שהחלו בין ארצות הברית לאיראן יובילו להסכם רע מבחינת ישראל. עד כה לא דלף מידע רב על מה שהציגו שני הצדדים בשעות הארוכות של השיחות שהתנהלו ביום שישי האחרון, במוסקט בירת הנסיכות עומאן. כזכור, איראן התעקשה שאלה יתקיימו בעומאן (ולא בטורקיה כפי שנסגר בהתחלה) כסוג של המשכיות לשיחות הגרעין שהצדדים קיימו שם לפני מלחמת 12 הימים. עובדה זו משקפת עמדה איראנית עקבית ולפיה השיחות יעסקו אך ורק בגרעין. בסוגיות האחרות שהוצגו על ידי הממשל האמריקני לפני השיחות, הגבלת הטילים הבליסטיים, הפסקת הסיוע לשלוחים באזור והיחס למפגינים ולעצורים, הבהיר המשטר האיראני כי אין לו שום כוונה לנהל משא ומתן על הסוגיות הללו.
ברובד השני, נראה כי בעקבות השיחות שקיים ראש הממשלה עם סטיב וויטקוף וג'ארד קושנר, שני מנהלי המשא ומתן מטעם הנשיא טראמפ, הוא התרשם שעמדותיה של ישראל אומנם מקובלות וחשובות - אבל לא בהכרח תהיינה תנאי בל יעבור להתקדמות בשיחות. אכן ידוע כי השניים רואים בהשגת הסכם פתרון עדיף על פני תקיפה צבאית וייתכן שהם גם משקפים את הבנתם גם את העדיפויות של הנשיא עצמו. ההחלטה של נתניהו לצאת לשיחה עם הנשיא טראמפ, תוך עקיפת המתווכים שלו, נועדה לנסות לשכנע אותו בעמדות של ישראל, כשברקע גם ביקורת שהושמעה בישראל, בשבועות האחרונים, לגבי עמדותיו של וויטקוף. כזכור, בסוגיית עזה ומועצת השלום, עמדת המתווכים, הקרובים מאוד לנשיא ומכירים היטב את העדפותיו, גברה על ההסתייגויות שהציגה ישראל.
ברובד השלישי, ראש הממשלה מצוי גם בשנת בחירות ורואה בקשריו עם הנשיא טראמפ פן מרכזי בהצגת יחסיו אלה כנכס אסטרטגי לישראל. אין ספק לגבי נכסיות יחסים אלה, אולם בכמה מקרים בעבר הם לא היוו שיקול בהחלטותיו של הנשיא בסוגיות שהשליכו גם על הביטחון הלאומי של ישראל. זה נכון לגבי החלטת הנשיא טראמפ להפסיק את התקיפות נגד החות'ים בתמורה להתחייבותם שלא לפגוע בכלי שיט אמריקניים והשארת ישראל לבדה בהתמודדות עימם, וזה גם נכון בסוגיות הקשורות לעזה, לממשלת הטכנוקרטים, לפתיחת רפיח ולתחילתו של השלב השני. הביקור של נתניהו מתקיים שבוע לפני כינוסה של מועצת השלום בוושינגטון (19 בפברואר), פורום שאף שישראל הוזמנה אליו, ברור שראש הממשלה מעדיף שלא להיות שם לצידם של נציגי טורקיה וקטאר.
בסוגית הגרעין, מסתמנת בשלב זה עמדה איראנית עקבית הגורסת; עמידה על זכותה להעשיר אורניום לצורכי שלום, נכונותה לדלל (לא להוציא למדינה שלישית) את האורניום המועשר לרמה גבוהה של 60 אחוז, והסכמה להעשרה ברמה נמוכה של 3.67 אחוזים. כל זה בתמורה להסרה מלאה של הסנקציות ובכל הקשור לפיקוח של סבא"א (הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית), דרישה להוקעה של הסוכנות את התקיפה של אתרי הגרעין באיראן והגשת פרוטוקול (שאינו קיים) לפיקוח באתרים שהופצצו. מבחינת המשטר האיראני מדובר בעמדות פתיחה שנועדו לבחון את מידת הגמישות שהצד האמריקני יאפשר לו, כדי להבין אם ניתן יהיה להגיע להסכם רק בסוגית הגרעין ואז אולי יציג גמישות כלשהי וכך גם מתאפשרת משיכת זמן שאולי תמוסס את האופציה הצבאית. בכל הקשור לסוגיות האחרות, ובראשן הטילים הבליסטיים, נמשך הסירוב המוחלט לדון בהן ואיראן חוזרת ומבהירה כי זוהי הדירקטיבה הברורה של המנהיג העליון וכי הטילים הם אמצעי ההגנה וההרתעה של איראן, עליהם לא תוותר.
ביקור נתניהו בוושינגטון מתאפשר כמובן בהסכמתו של הנשיא טראמפ לשתף פעולה עם הרעיון למפגש פיזי, אף שהנושא יכול היה להיות נדון בשיחת טלפון מאובטחת, כפי שמתקיים פעמים רבות. לצד היתרון הברור בשיחה פרונטלית יש במהלך כדי לסמן את ישראל כמי שדוחפת את ארצות הברית למהלך צבאי. מבחינת ישראל, הצגתה כמעודדת תקיפה תפגע בה אם תהיה תקיפה וגם אם לא תהיה תקיפה. לא רק בקרב המחנה הדמוקרטי הרוב מתנגדים לתקיפה, אלא גם בקרב המחנה הרפובליקני יש מי שאינם תומכים במהלכים צבאיים של ארצם במזרח התיכון. לפיכך, אם וושינגטון תבחר בהסכם עם איראן יהיה בזה משום כישלון ברור למדיניות ישראל ואם הנשיא יחליט בסופו של דבר לתקוף באיראן והמהלך הצבאי לא ישיג את מטרותיו ויעלה בחיי חיילים אמריקנים, מעמדה של ישראל ייפגע קשות. עדיף היה לישראל לנהל מדיניות שקטה מתחת לרדאר על פני ביקור מתוקשר.
>>> סימה שיין היא חוקרת בכירה בתוכנית איראן שבמכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)