דם החברה הערבית הפך לשקוף בעיני ממשלת ישראל

החברה הערבית אינה נאבקת על מותרות או נושאים שוליים; היא נאבקת על עצם החיים.

יום חמישי האחרון היה עוד יום קשה, שפל נוסף שגבה קורבנות מהחברה הערבית. בבוקר קמנו לידיעות על רצח חמישה בני אדם, מצפון ועד דרום, וחברה שלמה קמה כמו מוכת אסון. למרות הקושי והייאוש, המשכתי את יומי, עוברת בין תחנות הרדיו א-שמס וא-נאס, מחפשת שביב תקווה: אולי תישמע אמירה ברורה שהמדינה החליטה לפעול, אולי תבוא בשורה על תוכנית חירום אמיתית. אך בין עדות לעדות של משפחות הנרצחים, נותרה תחושת הפקרה עמוקה.

• באר שבע ותל אביב בראש: הערים עם שיעור הפשיעה הגבוה ביותר

בערב, למרות האימה והייאוש, החלטנו לא לבטל תוכניות שקבענו בן זוגי ואני עם חברה - לצאת לעכו לצפות בסרט פוליטי. ניסיון קטן לנשום. אך גם זה לא נמשך זמן רב: כשיצאנו מהאולם, הגיעה ידיעה על אירוע בטמרה, והגיעו דיווחים על ירי. מיהרנו לחזור הביתה. בכניסה ליישוב ראינו ניידות משטרה עומדות סמוך למכולת, לא ממהרות לשום מקום. כשהגענו הביתה, הבנו מהילדים שהאישה שנורתה כבר אינה בין החיים.

זו מציאות החיים של אזרח ערבי-פלסטיני במדינה הזו: נע בין אסון לאסון. רצח האישה בטמרה ואירועי פשיעה נוספים אינם מקרים חריגים; הם חלק מרצף מתמשך של אלימות הפוגעת בחברה הערבית - פשיעה בתוך היישובים, לצד אקלים ציבורי ופוליטי של הסתה, רדיפה וגזענות לאומנית שמגיעה מבחוץ ופוגעת בנו במרחבים שאמורים להיות בטוחים עבורנו.

זו לא מציאות ולא "תרבות"

פשיעה היא אינה "גזרת גורל". זוהי הנחה גזענית המבקשת מאיתנו להיכנע לפחד היום-יומי; היא תוצר של מדיניות מתמשכת של אפליה, שיסוי והדרה - מדיניות שבניגוד לגורל, ניתן לשנות. האחריות להגן על המיעוט הערבי ולבלום את ההסתה והפשיעה מוטלת על המדינה ועל החברה הישראלית כולה.

בשנים האחרונות מתקבעת מדיניות שמפקירה את ביטחונם של אזרחים ערבים מחד, ומלבה שיח מפלג ומסית מאידך. השילוב הזה אינו מקרי: הוא מניע ומעצים פשיעה ואלימות בשטח, ומייצר מציאות בלתי נסבלת של איום ממשי ומתמשך על חייהם ועל קיומם של אזרחים ערבים.

כל זה משקף את האיום הכפול שבו חיה החברה הערבית כיום ואת המאבק ההישרדותי הכפול שנכפה עליה: מאבק על הזכות הבסיסית לחיים ולקיום בכבוד. מצד אחד, מאבק במציאות של הפקרה מתמשכת מצד המדינה, המשטרה וגורמי האכיפה, המאפשרת לארגוני הפשיעה להעמיק את שליטתם ביישובים ולהלך אימים על תושביהם. מצד שני, מאבק באקלים ציבורי ופוליטי של הסתה ורדיפה, המעניק לגיטימציה לגורמים קיצוניים לפגוע באזרחים ערבים במרחבים שאמורים להיות בטוחים.

מותקפים מכל כיוון

כך נוצר מבנה מסוכן: אלימות מבית ואלימות מבחוץ, שתיהן נשענות על אותה תשתית של הזנחה ואי-שוויון. במקום להיאבק על קידום שוויון, סגירת פערים ובניית עתיד משותף, החברה הערבית מוצאת את עצמה נאבקת שוב ושוב על עצם החיים. האחריות אינה מוטלת על משרד אחד בלבד, אלא על הממשלה ומוסדותיה כולם. תפקידם להבטיח את ביטחונם של אזרחי המדינה, להגן על האזרחים הערבים במרחב הציבורי, ולפעול באופן עקבי לקידום שוויון, כבוד הדדי וביטחון אישי וזהותי. עליהם להעניק לצוותים מקצועיים כלים להתמודד עם פשיעה, רדיפה וגזענות, ולא להותיר אותנו לבד להתמודד עם מציאות אלימה ומאיימת.

בפועל, במקום להציג תוכנית מערכתית, הוליסטית ומיידית להתמודדות עם הפשיעה הגואה וההסתה הגזענית, אנו עדים למדיניות שמתרכזת באכיפה סלקטיבית, בהשתקה ובהפעלת לחץ על כל מי שמנסה לפעול נגד. כך מתחדדת התחושה שהמדינה אינה רק נמנעת מלפתור את הבעיה - אלא לעיתים אף מעמיקה את משבר האמון.

אלימות זו אינה מתקיימת בשוליים, והיא אינה בעיה של קבוצה אחת. היא מתקיימת במרחב הציבורי של כולנו, תחת מדיניות שמכשירה אותה - בשתיקה, בהסתה ובהפקרה. בחברה שבוחרת להתעלם, ילדים משלמים את המחיר. זוהי כבר אינה רק שאלה פוליטית - אלא אחריות אזרחית ומוסרית.

>>> חולוד אדריס היא תושבת טמרה, מנהלת שותפה במחלקת תכנון מדיניות, עמותת סיכוי-אופוק