התרגיל הישן של נתניהו ואיך אנחנו שוב משתפים איתו פעולה

ברגע שבנימין נתניהו פרסם את עשרות העמודים שבהם הציג את "גרסתו" בפני מבקר המדינה לטבח 7 באוקטובר, הופעל בישראל מנגנון אוטומטי, כמעט רפלקסיבי. כל כלי התקשורת, כל אולפן, כל פאנל, כל פרשן וכל פיד ברשתות החברתיות, עטו על המסמך כאילו היה כתב חידה היסטורי. פירוק שיטתי של כל מילה. השוואות לציטוטים מלפני עשור. ניתוחי כוונות, הקשרים, ניסוחים. והמסקנה ידועה מראש - נתניהו שקרן או לחלופין כל מילה אמת.

כאן בדיוק מתרחש האסון. הוויכוח הזה של "אמת או שקר" הוא הזירה שנתניהו בחר. זו הזירה שבה הוא בלתי מנוצח. זו הזירה שבה הוא שוחה כמו כריש ותיק, בזמן שכולנו מתנשפים על החוף ומדממים.

כמה פעמים עוד צריך לומר את זה בקול רם: להוכיח שנתניהו שקרן לא מזיז לו מילימטר ולא מאיים עליו; זה לא שובר שלטון וזה לא מפיל קואליציות; זה לא משנה את דעתם של תומכיו; ולא מגייס מתנגדים חדשים. הציבור בישראל שמע זאת כבר אלף פעם. עבור מחנה אחד זו קלישאה עייפה ועבור המחנה השני זו רדיפה פוליטית, ועבור הרוב זה רק רעש רקע. אבל הרעש הזה משרת מטרה אחת בלבד - להסיט את סדר היום.

במקום לעסוק במה שבאמת מאיים על נתניהו, במה שבאמת מפחיד אותו, במה שבאמת עלול לפרק את שלטונו, אנחנו שוב נגררים לוויכוח אין-סופי על ניסוחים: אם הוא אמר או לא אמר, אם הבטיח או רק רמז, אם זו הייתה הטעיה מכוונת או מורכבות לשונית. זה לא דיון ציבורי, אלא דומה יותר למרדף אחרי הרוח. המרדף הזה הוא לא טעות, הוא כישלון.

ישנם שלושה נושאים בלבד שצריכים לעמוד במרכז השיח הציבורי. שלושה ולא ארבעה, לא "וגם" ולא "חשוב, אבל". שלושה נושאים שמכאיבים לנתניהו באמת, שמערערים את אחיזתו ושמבהירים לציבור שהסיפור כאן גדול מאדם אחד.

הראשון הוא הקמת ועדת חקירה ממלכתית לטבח 7 באוקטובר. לא "ועדת בדיקה", לא תחקיר פנימי ולא גוף מאוזן. ועדת חקירה ממלכתית אחת, עם שיניים, עם סמכויות, עם יכולת לקבוע אחריות אישית. נתניהו מפחד מזה פחד מוות, ולכן הוא עושה הכול כדי שנדבר על מילים במקום על אחריות.

השני הוא פרשת קאטרגייט. לא כרכילות, לא כחשד עמום, אלא כשאלה יסודית של חדירת אינטרסים זרים ללשכת ראש הממשלה, לצירי קבלת ההחלטות, למוקדי הכוח הרגישים ביותר של המדינה. זה סיפור שמערער את עצם הלגיטימציה שלו להוביל את ישראל, ולכן הוא חייב להעצים ולייצר רעשים.

הנושא השלישי הוא חוק ההשתמטות. לא כוויכוח פילוסופי על אורח חיים, אלא כקרע קיומי בין אזרחים. חוק שאומר לחלק מהציבור: אתם תשלמו בדם, והשאר פטורים. זה החוק שמפרק את צה"ל מבפנים, שמכרסם באמון, שמחבר ישירות בין מחדל ביטחוני לקריסה חברתית.

שלושת הנושאים הללו הם אבן הראשה של המשבר. לא הפרשנות, לא הניתוח הלשוני, לא עוד טור שמוכיח סתירה ומי שמדלג מעליהם כדי לצעוק "שקר", הוא למעשה משתף פעולה, גם אם בתום לב, עם אסטרטגיית ההישרדות של נתניהו.

נתניהו לא מפחד מזעם ציבורי הוא כן מפחד ממיקוד; הוא לא חושש מצעקות הוא כן חושש מעקביות; הוא לא נבהל מתחקירים וחשיפות, הוא כן נבהל ממנגנונים שמייצרים אחריות. ברגע שאנחנו נותנים לו לקבוע את סדר היום, ברגע שאנחנו נגררים לדיון שהוא מכתיב, ברגע שאנחנו רצים אחרי המסמך הבא, אנחנו מפסידים. לא הפסד פוליטי, כי אם הפסד היסטורי.

מי שרוצה לעצור את ההידרדרות ולהציל את מדינת היהודים הדמוקרטית, חייב להפסיק לשחק במשחק שלו ולא לרדוף אחרי מילים. לא להתווכח על ניסוחים ולא להתרגש ממסמכים שנועדו להטביע את האמת בפרטים. זכרו, שלושה נושאים ורק שלושה. שוב ושוב בלי למצמץ, בלי להתנצל ובלי לסטות, כי כל השאר הוא רעש רקע בלבד.