באין ערכים, גם ועדת חקירה לא תעזור

ההיסטוריה של ועדות חקירה ממלכתיות בישראל היא ההיסטוריה של התפרקות מושגים כמו "אחריות", "אמות מידה" ואפילו "אמת". מה שהחל כצורך ציבורי לברר "עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור", כלשון חוק ועדות חקירה משנת 1969, הפך עם השנים, וככל שמושגי היסוד הברורים-לכאורה האלה הלכו והיטשטשו, לעוד כלי במלחמות הפנימיות בישראל. ועדת גרוניס לבירור פרשת הצוללות, שפרסמה אתמול (ראשון) עוד דוח ביניים בדרך לדוח סופי שמי יודע מתי יגיע, אינה יוצאת מהכלל הזה.

• שיחות עם גורמים זרים לא תועדו, המל"ל כשל | דוח הצוללות המלא

בימים שבהם היו בישראל אמות מידה, לא העלה ראש הממשלה מנחם בגין בדעתו שלא למלא אחרי המלצתה של ועדת כהן להעביר את אריאל שרון מתפקידו כשר הביטחון, למרות שהאירוע שבו עסקה הוועדה, טבח סברה ושתילה, היה פעולה נפשעת של ארגון לא-ישראלי נגד אזרחים לא-ישראלים. דוח כהן היה במובן זה קו שבר: חלק גדול בציבור רצה להעניש את שרון על היותו אדריכל מלחמת השולל בלבנון, אבל לא נמצאה העוצמה הציבורית לעשות זאת. דוח הוועדה, בעניין משני לסיפור האמיתי, הביא לתוצאה הפרסונלית המקווה.

מאז, ועדת חקירה ממלכתית כבר אינה אמצעי לבירור עניין חשוב הטעון בירור, אלא הכלי האחרון להענשת דרג פוליטי שכשל או סרח. בעולם נורמלי של אחריות, אמות מידה ואמת, הדרג הזה היה הולך הביתה מעצמו; מכיוון שמושגים אלה אינם קיימים עוד, התקווה האחרונה שנשארה היא לשלוף מהבוידעם את האלוהים מן המכונה של ועדת החקירה, ולקוות שהוא יעשה את העבודה.

אלא שהחוק אינו אומר דבר על החובה למלא אחרי מסקנותיה של ועדת חקירה, פרסונליות או מערכתיות. גם אם תקום ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר, וגם אם במסקנותיה תופיע הקביעה שבנימין נתניהו אינו יכול עוד להיות ראש ממשלה, אין שום דבר שיחייב את נתניהו להתפטר. בעולם שאין בו אמת ואין בו ערכים מוסכמים, המסקנות האלה רק ישמשו את מתנגדיו כעדות אובייקטיבית-לכאורה לטענותיהם, ואת תומכיו לחיזוק הטענה שהדיפ-סטייט מנסה להדיח ראש ממשלה נבחר באמצעים משפטיים פסולים.

אשר למסקנות המערכתיות, נשאלת השאלה במה הן עדיפות על כל דוח מבקר מדינה, ועדה של הכנסת או פאנל מקצועי שהוא. התשובה היא שלא - למעשה, לא מעט מהגופים שהזכרתי ירדו לעומק הדברים, בחנו חלופות ונשענו על ידע באופן עמוק בהרבה מוועדת חקירה.

בהמלצות שפרסמה אתמול, ועדת גרוניס הרחיבה את היריעה הרבה מעבר לפרשת כלי השיט, והניחה המלצות הנוגעות לתהליכי בניין הכוח בצה"ל. כהערה מקדימה צריך לציין, שכלי השיט הם הדום די מעורער לעמוד עליו בהקשר זה: צוללות, בגלל משמעותן האסטרטגית והדיון הממודר בהן, הן נושא שכמעט נמצא מחוץ להחלטות בניין הכוח של צה"ל "הגדול". בסיפור ספינות השטח, שלטעמי מריח משחיתות עוד הרבה יותר מאשר הצוללות, באו לידי ביטוי התערבות חיצונית ופתרונות קסם מפוקפקים ("קופסה תקציבית", והלוואה חיצונית חסרת תקדים למימון העסקה), שאינם אופייניים להחלטות על בניין הכוח הצבאי, ואינם מייצגים גם את הכשלים החמורים והקבועים שיש בתהליכי קבלתן של החלטות אלה.

עסקתי לא מעט בנושאים האלה כיו"ר ועדת המשנה לבניין הכוח של ועדת החוץ והביטחון במשך שש שנים, והיום בתפקידי במכון למחקרי ביטחון לאומי. בהמלצות הוועדה יש לא מעט התייחסויות לדברים שכתבתי. ובעיני, ההמלצות אינן מופרכות, אבל הן מחמיצות את העיקר: הצורך המיידי ליצור מערכת משולבת, אזרחית-צבאית ותחת סמכות אזרחית (מנכ"ל משרד הביטחון), שיהיו לה גם האחריות וגם הסמכות לבניין הכוח. במקום זאת, הוועדה ממליצה על עוד גוף ייעוץ, שדינו יהיה כדין המל"ל או גוף מייעץ אחר, והמשך המצב הקיים והמזיק שבו הצבא הוא בפועל בונה הכוח של עצמו.

אבל אל דאגה: בעוד ההמלצות הפרסונליות של ועדות חקירה נידונות להיות חומר פוליטי המזין את הפאנלים האין-סופיים בטלוויזיה, ההמלצות המערכתיות לא יזכו אפילו לזה. זה היה גורלן של רוב ההמלצות מוועדת אגרנט והלאה. כי במקום שאין בו אחריות, אמות מידה ואמת, לא תהיה גם מקצוענות.

>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)