אירופה ירדה מהעץ: המהפך הדרמטי שהפך את הודו לבעלת הבית

ההיסטוריה, כך נראה, רוחשת חיבה מיוחדת לאירוניה. לפני פחות ממאה שנה, היחסים בין הודו לאירופה הוגדרו דרך פריזמה אחת בלבד - קולוניאליזם. בריטניה, ואירופה בעקבותיה, ראו בתת היבשת את "היהלום שבכתר", משאב שנועד לניצול, כוח עבודה זול ושוק שבוי. זו הייתה מערכת יחסים חד-סטרית של שולט ונשלט.

אולם, לאחרונה נסגר המעגל ההיסטורי המרהיב ביותר של המאה ה-21. בטקס החתימה על הסכם הסחר הענק בין הודו לאיחוד האירופי, בראשית 2026, כינתה אותו נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר-ליין, בשם המחייב "אם כל העסקאות". החתימה על ההסכם היא הרבה מעבר לעוד הסכם כלכלי, אלא היא הצהרה על סדר עולמי חדש. הודו לא רק חזרה למרכז הבמה הגלובלית, אלא היא עשתה זאת בתנאים שלה, כשהיא מחזיקה בידה את הקלפים החזקים ביותר.

סיפורה של הודו הוא סיפור של התאוששות הרואית. לאחר עשורים של סוציאליזם זהיר, התמודדות עם טראומות הפוסט-קולוניאליזם ובנייה איטית של תשתיות, הודו של 2026 היא כבר לא "הבטחה לעתיד", אלא היא המציאות. עם צמיחה שהשאירה מאחור את רוב כלכלות המערב, הודו הפכה למעצמת-על בזכות עצמה. היא הצליחה להפוך את הדמוגרפיה שלה לדיווידנד, את הטכנולוגיה שלה לכלי אסטרטגי, ואת הריבונות שלה לערך עליון שאינו למכירה.

אך מה שהוביל לרגע המכונן הזה אינו רק הצמיחה ההודית, אלא גם הלחץ החיצוני האדיר שהפעילה וושינגטון. דונלד טראמפ, בקדנציה השנייה שלו, שינה את כללי המשחק. במדיניותו הבלתי מתפשרת של "אמריקה תחילה", הוא הבהיר לאירופה שהמטרייה האמריקנית, הכלכלית והביטחונית, כבר אינה מובנת מאליה. במידה רבה, טראמפ "זרק את אירופה לכלבים", כשהוא מטיל מכסים כבדים ומפחית את המחויבות האמריקנית ליציבות היבשת, ויש ויוסיפו כי טראמפ נמצא בעיצומה של מכירת חצר של אירופה לרוסיה.

כשהודו מכתיבה את התנאים ובריסל אומרת "כן"

המהלך הזה דחק את אירופה לפינה. במשך שני עשורים, המשא ומתן בין האיחוד האירופי להודו היה תקוע בין היתר בגלל מה שניתן לכנות "התנשאות אירופית קלאסית". בריסל דרשה סטנדרטים סביבתיים נוקשים, רפורמות משפטיות והתאמות שלמעשה ניסו לכפות את המודל האירופי על הודו. אבל ב-2026, כשהאירופים הבינו שהם מאבדים את השוק האמריקני ושסין היא שותפה מסוכנת, הם נאלצו "לרדת מהעץ".

אט אט אירופה הפכה גמישה. הדרישות הנוקשות נעלמו, ובמקומן הגיעה ההבנה שאירופה זקוקה להודו הרבה יותר משהודו זקוקה לאירופה. ההסכם שנחתם אינו עוד חוזה סחר, אלא מהווה הכרה רשמית בכך שהודו היא השותפה השוויונית החדשה. זוהי עסקה שמבוססת על מסחר הדדי, לא על ניצול; על שילוב ידיים טכנולוגי, לא על הכתבת תנאים. עבור הודו, זוהי הוכחה לכך שניתן לנהל יחסים עם היבשת שבעבר שלטה בה, אך הפעם מהמקום של הצד החזק, הצד שיצא עם ידו על העליונה.

במסגרת הסכם זה, יבוטלו או יופחתו מכסים על 96.6% מהסחורות של האיחוד האירופי המיוצאות להודו. לפי הדיווחים, משמעות הדבר היא חיסכון של כ-4 מיליארד אירו (כ-6.8 מיליארד דולר אוסטרלי) מדי שנה במכסים על מוצרים אירופיים. מגזר הרכב הוא המרוויח הגדול. יצרניות רכב אירופיות - כולל פולקסווגן, BMW, מרצדס-בנץ ורנו - יראו את המכסים על כלי הרכב שלהן מופחתים בהדרגה מהשיעור הנוכחי של 110% ל-10% בלבד. כדי להגן על היצרנים המקומיים של הודו, מכוניות אירופיות במחיר נמוך מ-15 אלף אירו (25,500 דולר אוסטרלי) יתמודדו עם מכסים גבוהים יותר, בעוד שרכבים חשמליים יקבלו תקופת חסד של חמש שנים. הודו תבטל כמעט לחלוטין את המכסים על מכונות (שבעבר עמדו על שיעורים של עד 44%), כימיקלים (22%) ותרופות (11%).

בתמורה, האיחוד האירופי גם פותח את השוק שלו. הוא יפחית את המכסים על 99.5% מהסחורות המיובאות מהודו. מכסי האיחוד האירופי על מוצרים הודיים מן הים (כגון שרימפס), מוצרי עור, טקסטיל, מלאכת יד, אבני חן ותכשיטים, פלסטיק וצעצועים יבוטלו. אך העסקה סובלת גם ממוגבלויות מסוימות והמשמעותיות שבהן היא העובדה שהעסקה אינה כוללת סעיפים מקיפים בנוגע לזכויות עובדים, סטנדרטים סביבתיים או התחייבויות אקלימיות.

הקולוניאליזם מת רשמית

ומה זה אומר על אמריקה? האירוניה הגדולה היא שטראמפ, כדי לחזק את הייצור המקומי האמריקני, היה למעשה הקטליזטור המרכזי של ההסכם. בייאושם מהבידוד האמריקני, האירופים רצו לזרועותיה של הודו. עבור וושינגטון, זהו תמרור אזהרה. אם ארצות הברית תמשיך בקו של הסתגרות ומכסים, היא עלולה למצוא את עצמה מחוץ לצירים הכלכליים החדשים והחזקים ביותר בעולם. הודו ואירופה בונות כעת גשר שעוקף את התלות בדולר ובמדיניות הפכפכה של הבית הלבן.

הסכם הסחר הזה הוא עלול גם להעניק דחיפה לפרויקטי תשתיות חשובים, כמו מסדרון ה-IMEC שהופך את הודו למרכז הייצור של העולם החדש, כזה שמגשים את חזון מפלגת השלטון עם תוכניות כמו "ייצר בהודו" (make in india) ומבטיח לאירופה גישה לשוק של 1.4 מיליארד צרכנים שצמאים לחדשנות, אך דורשים כבוד.

עסקת הסחר ההיסטורית בין אירופה להודו היא הרבה יותר מעוד מקרה בוחן בשיעור בכלכלה, אלא היא סמל לנפילת המחיצות האחרונות של העידן הקולוניאלי. הודו של 2026 היא מדינה שלא רק זוכרת את עברה, אלא משתמשת בו כדי להבטיח שהעתיד ייראה אחרת. אירופה, בלית ברירה, למדה את השיעור כי בעולם רב-קוטבי, הודו היא לא רק שוק, אלא היא גם מעצמה שמעוניינת לקבוע את הטון. הפעם, השותפות הזו בנויה על יסודות של שוויון, אינטרסים משותפים, והכרה בכך שהמרכז הכלכלי העולמי נדד סופית מזרחה.

>>> ד"ר אושרית בירודקר, היא מומחית למדיניות החוץ והביטחון של הודו, יועצת לחברות ביטחוניות וחוקרת בכירה במכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון (JISS), מייסדת ומנכ״לית INDIVADE