מנסראללה ללאריג'אני: ישראל עברה לעידן העריפה

הוויכוח הציבורי על הסיכול הממוקד ושאלת יעילותו מתנהל כבר שנים. כמו היבטים אחרים של כלי זה שאינם נבחנים לעומקם, עצם המושג "סיכול ממוקד" מטעה ורבים אינם מבינים את השינוי התפיסתי שהתחולל בו בשנים האחרונות. ה"סיכול" נותר רלוונטי בהקשרי מניעת טרור – חיסול מחבלים ומניעת פיגועים – והוא מבוצע כמעט מדי יום. עם זאת, הוא לא הולם את המשמעות החדשה של חיסולים במערכה. מאז 7 באוקטובר מדובר בכלי שמטרתו "עריפה" שיטתית המכוונת למניפה רחבה ואסטרטגית של שכבות הנהגה, מרכזי ידע, ותיאום של מערכות אויב. עריפה שמבקשת לייצר לא רק הישג מידי וטקטי, אלא יתרון מצטבר ואסטרטגי.

מי שבוחן חיסול לפי השאלה "האם הארגון קרס?" למוחרת החיסול, מחמיץ את העניין. המבחן הוא לאורך זמן: האם הוסר מן המערכת אדם שקשה להחליף?; האם נפגע צומת של ידע, אמון, כריזמה, תיאום, מימון או פיקוד?; האם הארגון נאלץ לשנות אסטרטגיה ולצמצם את מטרותיו, לשנות את מבנהו מהתקפי להגנתי, לבזבז זמן ומשאבים ולהתנהל באיטיות? במילים אחרות, הצלחה אינה נמדדת בקריסת הארגון כולו, אלא גם בהיחלשות חלקים ממנו, בפגיעה ברציפות-תפקודית, בזריעת בלבול ודמורליזציה, ובהגדלת העלויות שלו.

מארגון טרור למדינת טרור

השימוש בכלי העריפה מחייב הבחנה מסוימת בין שני סוגי יריבים – ארגוני טרור ומדינות טרור. ההבדלים ביניהם אינם רק בסדרי הגודל. ארגוני טרור היררכיים רגישים יותר לחיסולים משום שפגיעה בראשיהם עלולה לערערם קשות, כפי שקרה לג'יהאד האיסלאמי שראשו פתחי שקאקי חוסל ב-1995. לכן, נוטים ארגוני טרור להיות מבוזרים בחלקים נרחבים שלהם. עם זאת, מספר מוקדי הכוח הקריטיים בהם – מפקדים חשובים למשל – קטן בדרך כלל. הם נמצאים בתפקידיהם שנים רבות ונוטים לרכז ניסיון, קשרים ויכולת הכרעה. חיסול של אדם כזה עשוי לייצר שיבוש פיקודי, מאבקי ירושה, משבר אמון וירידה מיידית ביכולת של נדבכים שלמים בארגון לפעול.

כך לדוגמה "הקוורטט" של מוחמד דף, מרוואן עיסא, רוחי מושתהא ויחיא סינוואר, שהיו צומת כוח מרכזי בחמאס. הם חיברו בין משקל אישי-סמלי גבוה, אידיאולוגיה קיצונית, יכולות תכנון ופיקוד, וסמכות הכרעה אסטרטגית שיזמה והובילה את טבח 7 באוקטובר. חיסולם לא הכריע את חמאס, אך פגע עמוקות באיכות הנהגתה, ניסיונה, וסמכותה לחבר בין חזון וביצוע. חיסולו של סינוואר, למשל, סיכל כנראה את תוכניותיו האסטרטגיות להחזקה בחטופים לאורך זמן רב. חיסול "הקוורטט" גם השיב משקל בקבלת ההחלטות להנהגת החוץ לאחר שנים שבהם שלטה הנהגת עזה האולטרה-קיצונית בהכרעותיה האסטרטגיות של חמאס.

מתנגדי החיסולים מרבים לציין את החלפתו של מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאוי, שחוסל בידי ישראל ב-1992 בנסראללה המוכשר ממנו. אלא שזה לא המצב בדרך כלל. חיסולו של עימאד מורנייה ב-2008 היווה מכה קשה לחיזבאללה, שנאלץ למנות לו שני מחליפים הרבה פחות מוכשרים ממנו. שניהם חוסלו מאז, אחד מהם בידי חיזבאללה עצמו. דוגמה מהדהדת אף יותר היה חיסול נסראללה, שהיה הרבה יותר מפגיעה סמלית או תודעתית. נסראללה היה מנגנון האיחוי של תנועתו, המנהיג הנערץ שחיבר בין ההנהגה המדינית, הפיקוד הצבאי, מנגנון התעמולה שהוא היה דוברו הראשי, ויש שיאמרו – הציר המרכזי של ציר ההתנגדות. פגיעה בו ובשכבת הפיקוד שסביבו הייתה עריפה עוצמתית ואסטרטגית. לא חיתוך ענף גדול, אלא פגיעה בגזע עצמו. החלפתו בידי נעים קאסם, שזוכה עד היום לקיתונות של בוז גם בתוך חיזבאללה, רק מדגישה את גודל החלל שהותיר.

עם זאת, מי שציפה שעריפת נסראללה תוביל להתמוטטות מוחלטת של תנועתו - שגה. הצדקת הקיום של חיזבאללה איננה נובעת מהיותה זרוע איראנית, אלא מעמידתה בראש הקהילה השיעית בלבנון. חיסולו של נסראללה בהחלט החליש את הארגון, פגע ברציפותו התפקודית והכריע אותו לקראת מבצע "עם כלביא" משום שלא הצליח למלא את ייעודו האסטרטגי כזרוע המכה השנייה של איראן. אולם, ללא השמדה מוחלטת – כל הכרעה היא זמנית וכל ארגון בר-שיקום, גם אם לא לממדיו הקודמים ששיתקו את ישראל מלפעול נגדו במשך שנים.

במדינת טרור כאיראן, התנאים שונים. לאיראן מרחב טריטוריאלי עצום, מוסדות, מנגנוני ירושה, מטות, כוח אדם ויכולת ספיגה רחבה יותר, אם כי היא מנוהלת בידי רשתות אישים ומשפחות מעין-מאפיוזיות שמיקוד החיסולים בהן יכול להביא לתוצאות טובות. בכל מקרה, חיסול אחד לא יביא לקריסה. כדי שייווצר סיכוי אמיתי, יש לייצר צבר מחוסלים המאפשר לערער את המערכת ולעורר תקווה בקרב מסה קריטית של מתנגדים שהפלת השלטון אפשרית.

גם במקרה המדינתי, חיסול מוצלח פוגע במי שמרכז כמה ממדים במקביל – מחבר בין גופי שלטון ושלוחים, מייצר אמון אישי, מהווה מוקד ידע, ומוציא אל הפועל של אסטרטגיה. קאסם סולימאני, שחוסל ב-2020, הוא מקרה בולט. מותו אומנם לא הפיל את המשטר, לא פירק את כוח קודס ולא חיסל את ציר ההתנגדות האזורי שבנה. אולם, כאשר צומת-על כמותו מחוסלת, הנזק איננו בהכרח מידי לעין, אך הוא עמוק, ממושך ורחב. פחות כריזמה של מפקד שזכה לפולחן אישיות, פחות יוזמה ויכולת לאחד זירות ולנהל שלוחים, ובקיצור: כל מה שמחליפו האפרורי קאא'ני מגלם. נפוצה הטענה בקרב אנשי הציר שכל הצרות שנחתו על ראשם הן תוצאת היעדרו של סולימאני. זה בדיוק ההבדל בין "חיסול ממוקד" טקטי לבין ערעור אסטרטגי באמצעות "עריפה".

ההסתגלות של האויב היא הוכחה להצלחת השיטה

טענה רווחת ונכונה נגד חיסולים היא שהאויב מסתגל. אלא שהמסקנה כאילו עצם ההסתגלות מוכיחה את חוסר היעילות של החיסול – שגויה לחלוטין. לעיתים "ההסתגלות" היא דווקא ההוכחה שהחיסול הצליח משום שהאויב נאלץ להשתנות באופן שמאפשר את שרידותו, אך לאו דווקא את יכולותיו הישנות.

זה כנראה מה שקרה לחיזבאללה בשנה וחצי האחרונות. אחרי הפגיעה הקשה בשכבת הפיקוד והשליטה, נאלצה חיזבאללה על פי דיווחים להחליף בהכוונה איראנית את המבנה ההיררכי היעיל שלה במבנה פסיפס מבוזר של תאים קטנים וממודרים. המהלך נועד להקשות על ישראל לחדור אליה מודיעינית ולפגוע בה, אך יש לכך מחיר גם אם חיזבאללה ממשיכה להילחם ולייצר אתגר צבאי רב-ממדי שאל לנו לזלזל בו. ככל שמדובר בתיאום ויעילות, ארגון צבאי מבוזר פועל בסרבול רב יותר, בפחות סנכרון ומהירות, ומתקשה במהלכים המחייבים ריכוז מאמץ מערכתי נרחב. כלומר, חיזבאללה הסתגלה ושרדה, אך כיום ללא ספק מכוונת לתוצאות צנועות מיומרותיה בעבר כשהתכוננה לכבוש יישובים שלמים בקו הגבול. מידת יעילות ההסתגלות והמבנה החדש צריכה כמובן להיבחן גם בעקבות מצבו המוראלי, החומרי והמבני של הצד השני. היא אכן תבחן בשבועות הבאים, כשמול חיזבאללה יילחם צבא יבשה גדול הפועל בריכוזי מאמץ אוגדתיים שהוא גם, עובדתית, המנוסה ביותר בעולם כיום.

לא פתרון קסם אלא מנגנון ליצירת עליונות

עריפה איננה פתרון קסם יחידי, אך גם לא כלי מיותר בארגז הכלים הישראלי. כשהיא מאפשרת נטרול צמתים מרכזיים, פוגעת ברציפות התפקודית, מונעת שיקום מהיר ומלווה בלחץ צבאי ולוחמה פסיכולוגית – היא תורמת ליצירת עליונות. מול ארגוני טרור, מהלכי עריפה יכולים להוציא משיווי משקל ואף לגרום לארגון להשתנות לתצורה הגנתית חלשה ופחות התקפית. מול מדינת טרור, העריפה שוחקת את הכושר המערכתי, פוגעת בצומתי-על, ומאטה תהליכי הכרעה ותיאום. בשני המקרים, היעד איננו בהכרח קריסה מיידית, אלא לייצר יתרון מתמשך על ידי הפחתת הביטחון העצמי והיוזמה של האויב, פגיעה באיכות הנהגתו והאטת יכולתו להתאושש.

בניגוד לטענה הרווחת שלכל אחד יש מחליף – מנהיגים, מוקדי ידע ומפקדים מוכשרים ומיומנים אינם גדלים על העצים, ומחליפיהם לא יכולים להיכנס לנעליהם בן לילה.