איך הם מעיזים: חזרנו לסדר היום שקדם לטבח

אנחנו חיים בתקופה שבה נדמה שהזיכרון הקולקטיבי קצר מאוד. רק לפני קצת יותר משנתיים התרחש האסון הנורא ביותר בתולדות המדינה - והינה, בקצב מסחרר, חוזרים לחיים הציבוריים אותם חוקים ויוזמות משפטיות שזעזעו את החברה הישראלית עוד לפני 7 באוקטובר. כאילו לא קרה דבר. כאילו לא נקרע לנו הלב, לא נרצחו אלפים, לא נחטפו עשרות, לא נשברנו כולנו יחד.

ההתעקשות להחזיר את אותו סדר יום משפטי בדיוק כפי שהיה - ללא למידה, ללא התחשבות, ללא מחשבה עמוקה - מעוררת שאלה כואבת: מדוע? מדוע לא לקחת את ההזדמנות הזו, את השבר הגדול, כדי לבחון מחדש את הכול: גם את הרפורמה המשפטית, גם את ההתנהלות הביטחונית, גם את האחריות המשותפת של כל חלקי הממסד השלטוני, המדיני והצבאי?

הימנעות עקבית מהקמת ועדת חקירה ממלכתית אינה מקרית. היא משקפת רצון ברור: לא לאפשר לבחון לעומק וביסודיות את השאלות הקשות: האם גם ההתעסקות האינטנסיבית ברפורמה המשפטית תרמה להיסחפות, לפילוג, להזנחת האיומים האמיתיים? האם הפילוג העמוק שיצרה תרם, ולו במעט, להיחלשות הכוחות המאוחדים שהיינו זקוקים להם כל כך באותו בוקר ארור? האם לרפורמה המשפטית או ההפיכה המשטרית, כל אחד בוחר את המונח המתאים לו, הביאה לחמאס להבחין בשעת כושר לתקוף דווקא בעת בה החולשה הפנימית, השסע החברתי והפוליטי, היה הגדול ביותר מאז קום המדינה?

אולי דווקא כאן, בתוך הכאב והתסכול, נמצאת גם התקווה.

התקווה אינה טמונה בניצחון של מחנה על מחנה. היא טמונה באפשרות לאחד מחדש את מה שנקרע. ישראל נבנתה על ידי שלושה זרמים ציוניים גדולים: הציונות הליברלית, ששמה את הדמוקרטיה, זכויות האדם וערכים ליברליים במרכז, הציונות המסורתית שדבקה בערכי היהדות ההיסטורית והתרבותית, והציונות הדתית המתונה - זו שיודעת לשלב אמונה עמוקה עם כבוד לערכי המדינה המודרנית ולכלל ישראל.

בין שלושת הזרמים הללו יש הרבה יותר משותף מאשר מה שמפריד. כולנו רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית חזקה. כולנו רוצים ביטחון, צדק, הגינות. כולנו מבינים שאחריות היא ערך מכונן - לא רק מילה יפה, אלא הדרישה הבסיסית שלנו מעצמנו וממנהיגינו: לקבל אחריות לטעויות, לבחון מחדש החלטות, לאפשר ביקורת אמיתית גם כשהיא כואבת.

התקווה היא שנוכל, יחד, לדרוש אחריות מכל הצדדים, בלי להפוך את זה לכלי נשק פוליטי. שנבחר להקים ועדת חקירה ממלכתית אמיתית, שתבחן את הכול - את הכשלים הביטחוניים, המדיניים והצבאיים, את הפילוג החברתי, את ההשפעה של המאבק המשפטי על מוכנות הצבא והחברה. שנאפשר למערכת המשפט שלנו להיות השומרים האמיתיים שלנו, בלי לנסות לשבור אותם או להפוך אותם לכלי בידי אף צד.

הדרך קשה. אבל היא אפשרית. כי עם ישראל, כשמתעורר מתוך כאב ומבין שהוא זקוק לכל חלקיו - מסוגל לדברים גדולים. אולי דווקא עכשיו, מתוך השבר, נוכל לבנות משהו חזק יותר, מאוזן יותר, אחראי יותר. לא כי אנחנו בתוך משבר עמוק, אלא כי אנחנו צריכים יכולים וחייבים זאת לדורות הבאים.

>>> רפי בן שטרית הוא אביו של אלרואי ז"ל, שנפל בקרב במוצב נחל עוז ב-7 באוקטובר, וממייסדי "מועצת אוקטובר"