אל תפנו את הצפון

כמעט שנה וחצי שקריית שמונה, יחד עם שאר יישובי גבול הלבנון, הייתה עיר רפאים. באותה תקופה הייתי נוסע מדי פעם צפונה כדי לראות את הבית שהשארנו מאחור ולא מאמין למראה עיניי: העיר הריקה והעצובה כאילו קפאה בזמן - אותם שלטי חוצות, אותם חלונות ראווה, אותן סוכות שעוד ניצבו מאז שמחת תורה. בניגוד לפינוי המהיר וההחלטי, החזרה הייתה איטית והדרגתית. לא כולם, לא מיד - משפחות חזרו רק כשהרגישו שהמלחמה באמת השיגה את המטרות שלה, וגם אם לא חיסלה את חיזבאללה לפחות הביאה לשקט לשנים רבות.

עוד לפני תחילת המערכה הנוכחית באיראן, העיר שלנו עוד לא התאוששה מהמלחמה הקודמת. לפי ההערכות, כשלושים אחוזים מהתושבים לא חזרו לעיר אחרי תקופת הפינוי. מדובר בעיקר בצעירים ובבעלי אמצעים שגילו את המרכז, או את הצפון שמחוץ לאיום הגבול, והחליטו לוותר על חיים בחרדה תמידית.

זה קרה אחרי שהמדינה פינתה את כולנו, ומימנה ביד נדיבה את השהות שלנו רחוק מהגבול. בדיעבד זו הייתה טעות – גם מהבחינה הערכית-ציונית של נטישת חבל ארץ שלם על ידי עשרות אלפי אנשים, וגם מהבחינה האסטרטגית של הישג תודעתי חסר תקדים לאויב. ובכל זאת, באותם ימים נוראים של אוקטובר 2023, כאשר החשש מפלישה של חיזבאללה, ארגון הרבה יותר חזק ומיומן מחמאס, היה ממשי ומוצדק, אפשר להבין את ההחלטה לפנות יישובים.

כיום, כאשר אפשרות הפינוי עולה שוב בעקבות המצב הבאמת קשה בקריית שמונה, אנחנו כבר חייבים לחשוב אחרת, ולא לחזור על הטעות. זה נכון שכל ישראל נמצאת בקו האש, וכל יישוב עלול לספוג פגיעות, אבל קשה לתאר את החיים כאשר טווח הזמן שבין אזעקה לנפילה הוא קרוב לאפס. אי אפשר לרדת למקלט, אי אפשר למצוא מחסה, אפילו אין מספיק זמן להתפלל. במציאות כזו אי אפשר לחיות, ובטח שלא לגדל ילדים. הממשלה צריכה להציע לתושבי קו העימות יציאה להתאווררות, ולממן שהייה באזורים יותר ממוגנים ובעיקר רחוקים מגבול לבנון. בשום פנים ואופן לא מדובר בפינוי רשמי – העיר אמורה להמשיך לתפקד, בניגוד לאוקטובר 2023. כרגע מתנהל בין העיר ונציגיה לבין הממשלה עימות מיותר ומחליש, והתחושה היא שאנחנו והרשויות בכלל לא באותו צד.

במשך עשרות שנים תושבי הקרייה ראו את עצמם חיים במוצב הקדמי של מדינת ישראל. ההחלטה לגור בעיר לא הייתה רק בחירה גיאוגרפית, אלא גם מעשה ציוני-לאומי שכל מי שבחר בו ידע היטב כי הוא נושא סיכונים. במשך עשרות שנותיי כתושב קריית שמונה התפללנו וייחלנו לשקט מוחלט, ולי היה ברור ששקט מוחלט הוא לא אפשרי. תמיד ביקשנו מהמדינה דבר אחד - עזרו לנו להחזיק את הגבול, היו שותפים שלנו במשימה האזרחית הקריטית הזו. כרגע אנחנו לא זקוקים לישיבות ממשלה בקריית שמונה לאות הזדהות או לביקורים עבור התקשורת, אלא להחלטה חד-משמעית: מצד אחד לא מפנים יותר לעולם את קריית שמונה, ומצד שני דואגים שהעיר הזה תעבור בשנים הקרובות מהפך. פחות מזה, והעיר שלנו תקרוס. אסור לתת לזה לקרות.