כיצד תסתיים מלחמת המפרץ השלישית?

המלחמה שארצות הברית וישראל פתחו נגד איראן ב-28 בפברואר 2026, ואשר זכתה לכינויים הבומבסטיים "הזעם האפי" (Epic Fury) לפי ארצות הברית, ו"שאגת הארי" לפי ישראל, הפכה למלחמה אשר עירבה עד עכשיו כתריסר מדינות במזרח התיכון (טורקיה, ישראל, איראן, איחוד האמירויות, בחרין, עומאן, קטאר, כווית, ירדן, סעודיה, עיראק, סוריה ולבנון), ואפילו את קפריסין ואת אזרבייג'אן. לכן אני מעדיף לקרוא לה "מלחמת המפרץ השלישית", מלחמה אזורית לכל דבר, עם השלכות ותוצאות בלתי מכוונות שאין באפשרותנו להעריך בשלב זה של המערכה, אם כי אני מסתייג מהתחזית שלפנינו התחלה של "מלחמת עולם שלישית".

אומנם רוסיה העבירה מודיעין לאיראן על מנת לפגוע בכוחות ארצות הברית באזור, סין העבירה כימיקלים לדלק לטילים האיראניים ונהנתה עד לא מזמן מלהתבונן מהצד כיצד ארצות הברית מכלה חימושים יקרים מאוד נגד איראן. אולם, סגירת מצר הורמוז פגעה גם בכלכלת סין, ולא רק בכלכלות של מדינות המפרץ המייצאות נפט וגז דרך המצר. ארצות הברית נותרה השחקן הראשי והדומיננטי במלחמה הזו (לא אנחנו הישראלים!), והנשיא דונלד טראמפ הוא זה אשר החליט מתי המלחמה התחילה ומתי היא תסתיים, אפילו באופן חד-צדדי.

על מה נלחמים

כחוקר שלום אני חוזר ומשנן לתלמידיי שאנחנו תמיד יודעים כיצד ומתי מלחמות נפתחות, אבל איננו יודעים בדיוק כיצד ומתי הן מסתיימות. הרי גנרלים ופוליטיקאים נוטים תמיד להתמקד בתחילת המלחמה (ראו את ה"מכה המקדימה" ואת ה"חיסול הממוקד" של עלי ח'אמנאי ועוד כ-40 אנשי צבא, ממשל ובכירי המשטר באותו בוקר של ה-28 בפברואר), והם בכלל לא מתכננים לפרטים כיצד המלחמה תסתיים או כמה זמן היא תימשך.

על השאלה החשובה "מתי וכיצד מלחמת המפרץ השלישית תסתיים?" לא נוכל לענות בצורה מושכלת מבלי לדון קודם כול בשאלה המקדימה: "מהן מטרות המלחמה של ארצות הברית ושל ישראל במלחמה זו?". הרי לגבי הנשיא טראמפ, המרבה להתראיין על בסיס יום-יומי מאז תחילת המלחמה, ישנו מנעד רחב וגמיש מאוד של מטרות למלחמה זו:

1. לשחרר את העם האיראני מהדיקטטורה התיאוקרטית של איראן ולהושיט לו סיוע שייקח את השלטון לידיים
2. למוטט את המשטר ולהביא לשינוי משטר, או לפחות "ליצור את התנאים אשר יאפשרו את שינוי המשטר" על ידי אזרחי איראן בתום המלחמה
3. לחסל את הצי של איראן (המשימה בוצעה)
4. לפגוע ואף לחסל את היכולת הצבאית של איראן לשגר טילים בליסטיים (המשימה מתבצעת כעת)
5. לחסל את תוכנית הגרעין של איראן (חשבנו שארצות הברית וישראל השלימו את המשימה ב-24 ביוני 2025, אז כנראה שטעינו. היכן נמצאים בדיוק אותם 450 ק"ג של אורניום מועשר לרמה של 60%? מתחת להריסות של הכור באספהאן?)
6. למנוע מהמשטר באיראן לייצא טרור ולהשתמש ב"ציר ההתנגדות" וב"שליחים" שלו (המשימה מתבצעת).

לעומת הנשיא טראמפ, ראש הממשלה בנימין נתניהו כמעט ולא טרח לענות לשאלות האזרחים המוטרדים, כששליש מאזרחי המדינה לא יכולים כלל להגיע לממ"דים או למקלטים כי פשוט אין להם. הרי ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ מרבים להדגיש בימים אלה את האיום הקיומי שאיראן הציבה לא רק כלפי ישראל, אלא אפילו כלפי ארצות הברית עצמה והעולם כולו, והרצון להביא לשינוי משטר באיראן.

האם ניצחון על איראן יביא שקט למזרח התיכון?

קרל פון קלאוזביץ, גנרל פרוסי והוגה דעות חשוב שלחם נגד נפוליאון, קבע בספרו "על המלחמה" (1832) משפט חשוב וחכם: "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים". במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973, הנשיא המצרי אנואר סאדאת יזם מלחמה מוגבלת נגד ישראל על מנת לזעזע אותנו ולגרום לתהליך מדיני והחזרתו של חצי האי סיני בתמורה לכינון יחסים דיפלומטיים ושלום עם ישראל. במלחמת המפרץ הראשונה, הנשיא בוש (האב) פתח גם במלחמה מוגבלת נגד עיראק תחת משטרו של סדאם חוסין בינואר 1991, לאחר שסדאם חוסין פלש לכווית באוגוסט 1990 ולא הסכים לסגת ממנה בדרכי שלום.

לעומת שניהם, במלחמת המפרץ השנייה, הנשיא בוש (הבן) פלש לעיראק במרץ 2003 באמתלה שסדאם חוסין מפתח "נשק להשמדה המונית", אם כי המטרה המפורשת הייתה הפלתו של המשטר העיראקי וכפיית דמוקרטיה בכוח הזרוע. בעוד שהנשק להשמדה המונית לא נמצא עד עצם היום הזה, מלחמה זו הביאה לנוכחות ארוכת שנים של ארצות הברית בעיראק, למלחמת אזרחים, לעלייתה של דאעש, ולהשפעתה הגוברת של איראן בעיראק עד עצם היום הזה. גם לאפגניסטן ארצות הברית פלשה ב-2001 במסגרת ה"מלחמה בטרור" וכתגובה לפיגועי 11 בספטמבר 2001. ארצות הברית עזבה את אפגניסטן רק באוגוסט 2021, כשהטאליבאן שולט שוב במדינה כושלת זו. דווקא הרתיעה ממלחמות בעיראק ובאפגניסטן הביאו את דונלד טראמפ לפוליטיקה בארצות הברית, ולניצחון בבחירות בנובמבר 2016 ובנובמבר 2024 כנשיא האמור לסיים סכסוכים ברחבי העולם, להביא שלום, ולא לפתוח במלחמות במזרח התיכון.

לארצות הברית ולישראל אינטרסים משותפים וחופפים במלחמה זו, אבל האינטרסים אינם זהים. הסוגיה הגרעינית, אשר כנראה לא נפתרה ב-24 ביוני 2025 עם תום המלחמה הקודמת נגד איראן, מהווה סוגיה בעלת השלכות גורליות וגלובליות, גם על ארצות הברית וגם על כלל הקהילה הבין-לאומית, ולא רק על ישראל ושכנותיה. את ההסכם הלא-מושלם של 2015 לפקח על תוכנית הגרעין האיראנית ארצות הברית הפרה באופן חד-צדדי (בעצתו של ראש הממשלה נתניהו) ב-2018, ואז איראן גם הפרה אותו בהדרגה לאחר 2019, ואז התקדמה בצעדים גדולים ומאיימים בתוכנית הגרעין שלה.

בסופו של עניין, את הידע על הנושא הגרעיני בקרב המדענים האיראניים (גם אם הם מתמעטים), לא ניתן לחסל ללא מנגנון דומה לסרט "גברים בשחור" (מנגנון להשכחת הזיכרון). מכאן, גם אחרי המלחמה הזו הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית של האו"ם תצטרך למלא תפקיד מכריע בפיקוח על מה שיישאר (אם יישאר) מתוכנית גרעין זו, ולא תהיה ברירה אלא להגיע להסכם כלשהו אחרי המלחמה, והפעם במעורבות מדינות ושחקנים נוספים, ולא רק ארצות הברית ואיראן. קיימת גם סכנה שח'אמנאי (הבן) ירצה לפרוץ מהר לפצצה גרעינית כאמצעי ביטוח והרתעה כלפי ארצות הברית וישראל, ללא האיסור של אביו בנושא, בדומה לקוריאה הצפונית. סוגיית הטילים הבליסטיים של איראן מהווה גם איום גדול על העורף הישראלי ועל מדינות המפרץ, פחות על ארצות הברית עצמה, מאחר וטילים אלה לא יכולים להגיע לארצות הברית. באשר לשינוי המשטר, לעניות דעתי, הוא נושא שהוא גדול על מידותיה של ישראל, ואפילו על אלה של ארצות הברית. ברור שאף אחד לא יצטער אם משטר האייתוללות הנוראי של איראן יעבור מן העולם, השאלה היא אם מטרת מלחמה זו הינה אפשרית, ריאלית, או אף כדאית.

בואו נתבונן לרגע בניסיון של שינוי משטר מצד שתי המדינות שפתחו במלחמה, ארצות הברית וישראל. ארצות הברית ניסתה ולפעמים הצליחה לשנות משטרים בכוח, גם במזרח התיכון: הפלת המשטר הדמוקרטי של ראש ממשלת איראן, מוחמד מוסאדק ב-1953 על ידי פעולה משותפת של סוכנויות הביון של ארצות הברית ושל בריטניה, והמלכת השאה מוחמד רזה פהלווי; ארצות הברית גם הפילה משטרים בעיראק ובלוב, והתוצאה הייתה מלחמת אזרחים בשתי מדינות אלה. באמריקה הלטינית ישנה רשימה ארוכה של מקרים בהם ארצות הברית התערבה ושינתה משטרים בכוח, מגואטמלה ב-1954 ועד צ'ילה ב-1973. ברוב המקרים התוצאות היו הרות אסון. לישראל ניסיון הרבה יותר קצר וגם עגום בנידון: ביוני 1982, בעקבות הפלישה ללבנון והמלחמה נגד אש"ף (מלחמת לבנון הראשונה, "מבצע שלום הגליל") הייתה כוונה מפורשת להמליך את מנהיג הנוצרים בשיר ג'ומייל, אשר אכן נבחר לנשיא לבנון ב-23 באוגוסט 1982 אבל נרצח זמן קצר לאחר מכן. הפלישה ללבנון הולידה למעשה את ארגון חיזבאללה, וישראל נסוגה באופן חד-צדדי מדרום לבנון רק במאי 2000.

האם המלחמה תצית תהליך שלום אזורי?

ייתכן שהתסריט הסביר ביותר מבחינתה של ארצות הברית (אם כי לא בהכרח של ישראל) יהיה לאמץ סיום מלחמה לפי "מודל ונצואלה": להשאיר את המשטר על כנו, במתכונת מוחלשת ומורתעת. לא ברור אם בחירתו של מוג'תבא ח'אמנאי, הנתפס כמעשה התרסה כלפי הכוונות של ארצות הברית ושל ישראל, יסייע במימוש תסריט זה. מה שבטוח הוא ש"עם הגב אל הקיר", המשטר האיראני מהמר על מלחמת התשה (האיראנים מכירים זאת ממלחמה של שמונה שנים נגד עיראק בשנים 1988-1980), יורים לכול הכיוונים תרתי משמע, ואסור לישראל ולארצות הברית להיגרר למלחמת התשה ארוכה.

אני מציע לכולנו לא להיכנס לאופוריה, ולאמץ גישה צנועה וזהירה לגבי העתיד הלוטה בערפל. יש להבין את השיקולים המדיניים-אסטרטגיים ולא להיסחב לראייה צבאית צרה וטקטית, נטולת חשיבה ותבונה מדיניים וראייה לטווח ארוך. שתי דוגמאות הינן רלוונטיות בהקשר זה: ראשית, חידוש המלחמה נגד חיזבאללה חייב להתחשב בעובדה שבלבנון קיימת היום ממשלה הרוצה בפירוקו של חיזבאללה מנשק לא פחות מאיתנו, ואף היא מעוניינת במשא ומתן עתידי עם ישראל, כמו במקרה של סוריה. הדבר המטופש שישראל יכולה לעשות היום הוא להקים מחדש את רצועת הביטחון בדרום לבנון, אשר ייתן לחיזבאללה תירוץ ולגיטימציה מחודשת להציג את עצמו כ"התנגדות" וכמגן הריבונות הלבנונית נגד הפולשים הישראלים.

שנית, לאלה שמקרבנו השואלים את השאלה המצוינת מדוע מדינות המפרץ, המותקפות על ידי איראן על מנת שיפעילו לחץ מדיני על ארצות הברית לסיים את המלחמה, לא מצטרפות הלכה למעשה למלחמה - יש לענות כך: צריך להבין שמבחינתן של מדינות אלה ישראל נתפסת גם כשחקן פרוע עם שאיפות של הגמוניה אזורית, המתנהג בצורה לא-רציונלית (ע"ע ההתקפה בדוחא ב-9 בספטמבר 2025 נגד צוות המשא ומתן של חמאס). יחד עם זאת, באופן פרדוקסלי ובראייה אופטימית יותר, אפשר לומר שנוצרה כאן, בשל איראן ונגדה, מעין ברית של אינטרסים אסטרטגיים בין ישראל למדינות ערב הסוניות, אשר לאחר המלחמה עם איראן יכולה ליצור אדריכלות חדשה במזרח התיכון. אלא שההיגיון של "הסכמי אברהם" לא יספיק הפעם, ולא ניתן יהיה להתעלם שוב מיוזמת השלום הערבית של מרץ 2002, שהיא עדיין רלוונטית, ולדלג שוב על הפלסטינים. מכאן, יהיה צורך ליישם את תוכנית 20 הנקודות של טראמפ לשיקומה של עזה, הכוללת מתווה בטווח הארוך יותר להקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של ישראל.

כפי שהיטיב לבטא זאת ערן עציון, כפי שמלחמת המפרץ הראשונה הביאה לוועידת שלום אזורית (מדריד, אוקטובר 1991), אשר התניעה את תהליך השלום בשנות ה-90 של המאה הקודמת, מלחמת המפרץ השלישית עשויה להביא לוועידת שלום אזורית (ריאד, 2026), אשר תתניע את תהליך השלום האזורי בשלהי העשור השלישי של המאה ה-21. בוועידת שלום זו נצטרך לחזור להיגיון של נורמליזציה עם העולם הערבי והתווית דרך לפתרון בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי-פלסטיני במתכונת של שתי מדינות.

היום הטילים נופלים על יהודים ופלסטינים כאחת ללא הפליה בין מדינת ישראל לבין הגדה המערבית; האיסלאם הג'יהאדיסטי הפונדמנטליסטי פושט את הרגל, גם בגרסה השיעית של איראן וחיזבאללה וגם בגרסה הסונית של חמאס. מכאן, העתיד לוטה בערפל אבל הוא שייך בוודאות לכוחות המתונים באזור. היציבות של המזרח התיכון תושג רק עם פתרון הסוגיה הפלסטינית, לטובת הביטחון והרווחה של כל עמי האזור. אם איראן מוחלשת או מובסת בתום המלחמה הזו, ייגמרו התירוצים ונצטרך לחזור ולטפל בליבת הסכסוך הערבי-ישראלי, הסוגיה הפלסטינית, אותה נצטרך לפתור בתבונה, יצירתיות, ותעוזה מדינית, ובדרכי שלום, מבלי לשלוח את טייסינו המצוינים למשימות חיסול, נטרול, השמדה ומניעה. את השלום והביטחון נמצא בסופו של עניין עם שכנינו הערבים, גם הרחוקים כגון סעודיה ומדינות המגרב, אבל בעיקר עם הקרובים יותר, הפלסטינים, הסורים, והלבנונים. בסופו של עניין, רק הסדרי שלום, כמו שיש לנו עם מצרים וירדן, יבטיחו את קיומנו ואת שגשוגנו, ולא רצועות ביטחון וחיסולים ממוקדים.

>>> פרופ' אריה קצוביץ' הוא מומחה ליחסים בינלאומיים של אמריקה הלטינית, מלמד באוניברסיטה העברית בירושלים מזה 33 שנה