הרשות הפלסטינית הפכה לנטל ביטחוני גובר

הרשות הפלסטינית הוקמה בשנת 1994 בעקבות חתימת הסכמי אוסלו בין מדינת ישראל לבין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף). הרעיון המסדר היה להקים גורם שינהל את ענייני הפלסטינים בשטחים שנמסרו לשליטתו על ידי ישראל. זאת, מתוך מחשבה שתהליך זה יהיה המבוא להסכם שלום שיפתור את הסכסוך בין הפלסטינים לישראל.

מאז, ובתהליך קבוע ומתמשך, הרשות הפלסטינית הפכה לגורם עוין לישראל, כשבכיריה מסיתים לטרור ותוכני הלימוד בבתי הספר שלה הינם מקור להסתה מתמשכת נגד ישראל. זאת ועוד, הרשות מממנת ותומכת בטרור באמצעות מה שמכונה "משכורות למחבלים", או "תשלומים למשפחות אסירים ובני שהידים". תוכנית הכוללת תשלומים כספיים לאסירים פלסטינים הכלואים בישראל וכן למשפחות פלסטינים שנהרגו במהלך ביצוע פעולות טרור או עימותים עם כוחות הביטחון הישראליים. אירועי 7 באוקטובר וההתרחשויות ביהודה ושומרון בעקבותיהם, המחישו עד כמה הרשות הפכה לגורם בעייתי ולא רלוונטי אפילו ברחוב הפלסטיני.

נכס או נטל?

שאלת מעמדה של הרשות הפלסטינית כנכס או נטל עבור מדינת ישראל מחייבת בחינה של שיקולים ביטחוניים, מדיניים, כלכליים וערכיים. מצד התומכים ברשות כנכס, הטענה היא כי הרשות מהווה גורם מייצב ביהודה ושומרון, במיוחד בהשוואה לאלטרנטיבות קיצוניות כמו שלטון חמאס, כפי שנראה בעזה. הרשות, מאפשרת תיאום ביטחוני עם ישראל, הכולל חילופי מודיעין ומניעת פיגועים, דבר שתרם להפחתת האלימות באזור לאורך השנים. יתרה מכך, קיומה של הרשות הפלסטינית מונע מישראל את הצורך לנהל ישירות את חיי היום-יום של מיליוני פלסטינים, תרחיש שעלול להוביל לסיבוכים מדיניים, כלכליים ודמוגרפיים, כולל לחץ בין-לאומי על ישראל לאפשר זכויות אזרחיות מלאות לתושבים אלה, דבר שיאיים על אופייה היהודי של המדינה.

מנגד, ניתן לראות ברשות נטל בשל מגוון סיבות, שבראשן התמיכה בטרור וההסתה שפועלות להנצחת הסכסוך ולהעצמתו, לצד פעולות של ראשיה לפגוע באופן שיטתי בישראל בזירה הבין-לאומית. כך גם ארגוני הביטחון של הרשות מהווים סיכון ביטחוני להיפוך קנים נגד יישובים ותושבים ישראלים ונגד צה"ל. בייחוד לאור העובדה שכוחות אלו עברו בחלקם אימונים אינטנסיביים בסיוע אמריקני וירדני, והם חמושים הרבה מעבר לנדרש לפעולות שיטור. לכל אורך השנתיים האחרונות אנו עדים למעורבות הולכת וגוברת של אנשי ביטחון פלסטיניים בפעולות טרור.

יש לזכור שתודעת הקולקטיב הפלסטיני ביהודה ושומרון נותרה תודעת מאבק נצחי בישראל כיעד פלסטיני מרכזי. נוסף לכך, שנים של קיום הרשות הפלסטינית הובילו לתפיסה של טפילות, הנשענת על סיוע זר, פועלת בשחיתות עמוקה ונמנעת מפעולה אפקטיבית לשיפור הכלכלה וחיי התושבים.

בבסיס האינטרס הישראלי בהקמה של הרשות הפלסטינית, עמדה ההנחה שניתן יהיה להגיע להסדר קבע שיוביל להסכם שלום. אולם, נדמה שהמציאות טפחה על פני מי שדבקו במחשבה הזו. חלפו שלושים שנה מהסכם אוסלו, כשבמהלך התקופה הזו היו ניסיונות כושלים להוביל להסכם להקמת מדינה שתוכל לחיות לצד ישראל. ההנהגה הפלסטינית לא השקיעה מאמצים בכיוון הזה באמצעות בנייה של כלכלה, תשתיות, מוסדות וחברה אזרחית מתפקדת. עיקר מאמציה נותבו לפגיעה במדינת ישראל.

התיאום הביטחוני אינו יכול להוות יותר מניע מוביל בקיומה של הרשות הפלסטינית. היא הפכה עצמה לנטל משמעותי על מדינת ישראל וכוחות הביטחון שלה מהווים סיכון שיש להתחשב בו בכל תרחיש. חלקה של הרשות בהסתה הממוסדת, מעצים את הסכסוך והאיבה ומעביר אותם מדור לדור. בנוסף לכך, המחשבה שלו הרשות הפלסטינית הייתה עוברת רפורמה עמוקה או אז התנאים יכלו להשתנות, היא מחשבה שגויה מיסודה. לטענה הזו אין אחיזה במציאות מאחר שהרשות משקפת את הלכי הרוח העמוקים של הציבור הפלסטיני וזה לא ישתנה במהותו. לכן פרדיגמת שתי המדינות החיות בשלום זו לצד זו אינה קיימת עוד.

חשוב לזכור גורם משמעותי נוסף והוא גילו המתקדם של יושב ראש הרשות מחמוד עבאס, שנמצא בשנות התשעים לחייו. מותו יביא בהכרח לסכסוכי ירושה וכמקובל באזורנו, יגביר את הסיכוי שאחד מהטוענים לכתר או יותר, יפנו את האש נגד ישראל, כפי שאירע בעבר במקרים דומים (ראו צעדות השיבה ברצועת עזה בשנים 2018-2017). אם יהיה ניסיון נוסף ללכת לבחירות, אזי לפי כל הסקרים והתחזיות, תזכה תנועת חמאס ברוב מוחץ גם ביהודה ושומרון. הנצחת הרשות הפלסטינית תביא את ישראל למציאות קשה עד בלתי אפשרית.

בהיעדר אופק של מדינה פלסטינית, ניתן לבחון שתי חלופות לרשות. הראשונה, היא בחינה של רעיון האמירויות שבמסגרתו תינתן שליטה אזרחית מקומית. עיקרי התוכנית הם הקמת אמירויות כערי מדינה, וסיפוח שטחי הכפר לישראל. המטרה תהיה שלטון פלסטיני מקומי המבוסס על מבנה החברה הערבית, שיאפשר ביטחון ושגשוג לפלסטינים ולישראל. חלופה שנייה, יכולה להיות הקמה של שליטה אזרחית עצמאית פלסטינית, בדומה לאוטונומיה שהוצעה בזמנו על ידי ממשלת בגין במסגרת הסכם השלום עם מצרים. בכל מקרה, האחריות הביטחונית ביהודה ושומרון תהיה של מדינת ישראל.

אומנם יש תרומה לקיומו של תיאום ביטחוני עם ישראל, אף בהתבוננות רחבה נדמה שהמאזן הכולל שבו גם סיכון היפוך הקנים של כוחות הביטחון הפלסטינים נגד ישראל והתמיכה בתרבות מאבק אלים בישראל, הופכים אותה לנטל יותר מנכס.

כפי שלמדנו על בשרנו ב-7 באוקטובר, אסור לדחות טיפול בבעיות מסוג זה. מערכת הביטחון בהובלת המתפ"ש פועלת שנים בגישה של "חיזוק הרשות הפלסטינית" ונמנעת מלבחון ולקדם חלופות אחרות. נדרש כעת להעלות את הנושא לסדר היום הלאומי, לבחון את החלופות שפורטו לעיל וחלופות נוספות, ככל שיהיו, לקבל החלטות ולפעול למימושן. ויפה שעה אחת קודם.

>>> ארז וינר הוא תת-אלוף במיל', עד לאחרונה עמד בראש צוות התכנון המבצעי של פיקוד הדרום, עמית מחקר במרכז לאסטרטגיה (ICGS)

>>> אל"ם במיל' פרופ' גבי סיבוני שימש כמפקד סיירת גולני, כיום עמית מחקר במרכז לאסטרטגיה (ICGS)