הדגלים האדומים של הרמטכ"ל הם לא אזהרה לעתיד - זו כבר המציאות

השבוע שאלה אותי שכנה בעדינות, מה שלומי? ואם אני מסתדרת. בעלי במילואים - מפקד לוחם בלבנון, עם שלושה ילדים בבית בלי מסגרות - כשהגדולה עם צרכים מיוחדים, ובעצמי בהיריון בחודש שמיני. תהיתי מה לענות. האמת היא, שהפעם בניגוד לסבבים קודמים אמרתי את האמת הכואבת, בלי לנסות להיות גיבורה - קשוח לי. הכי קשוח שהיה.

• האזהרה החריגה של הרמטכ"ל לשרי הקבינט: "אני מרים 10 דגלים אדומים"

ואז ממש באותו הערב מגיעה אזהרת הרמטכ"ל, מיד אחרי דוח בנק ישראל שפורסם בימים האחרונים, שהגיע גם הוא אחרי אישור תקציבים שסוללים את הדרך לקיבוע מנגנוני פטור לחלק עצום באוכלוסייה.

לרגע אני בוחנת את רצף האירועים האחרונים, שנחתמו באזהרת הרמטכ"ל שאמר בצורה נחרצת: "אני מרים עשרה דגלים אדומים, הצבא קורס לתוך עצמו, חסרים לי חיילים". בפועל, אני מבינה שהתחושות האישיות המשפחתיות שלנו לא מייצגות רק את החוויה האינדיבידואלית שלי או של בן הזוג שלי, אלא הן למעשה בבואה של הקצה אליו הגענו כמדינה, כמגזר משרת, כצבא.

הדגלים האדומים שמרים הרמטכ"ל דומים מאוד לאותם דגלים אדומים שמורמים כבר תקופה אצל כל משפחת מילואים. שלוש חזיתות שונות, כולן נשחקות במקביל וכולן מבטאות מהלכים שמתעדפים פוליטיקה סקטוריאלית על פני הצלת המדינה.

החזית הראשונה: אובדן המוטיבציה וכוח האדם

סדק בחומת המילואים ("הצבעה ברגליים")

זהו אולי הדגל הכואב מכולם. רק השבוע ישבתי עם מ"פ במילואים שסיים סבב שלישי בצפון. הוא הסתכל לי בעיניים ואמר בקול שבור: "רותם, נגמרו לי המילים מול הלוחמים שלי. כשאקרא להם שוב, לחלקם פשוט לא יהיה לאן לחזור – לא לעסק שנסגר ולא למשפחה שקרסה". התופעה הזו, שמפקדים מדווחים עליה בחרדה, היא המציאות בשטח: לוחמים קורסים תחת הנטל, וכבר אינם ממהרים להתייצב. המערך נשבר מבפנים. מדובר באותם אנשים, מלאי המוטיביציה, תחושת השליחות הגבוהה ביותר והמסירות המקסימלית. אפשר לומר בצורה ברורה שהם נקרעים בתוך עצמם. מחד, ברור כי מדובר במלחמה הכרחית והצורך לא מוטל בספק. מנגד, היכולת האמיתית שלהם להמשיך ולהתייצב ולדרוס את שאר חייהם (משפחה, ילדים, עסקים קריירה) הפכה לבלתי אפשרית. מפעם לפעם, אפשרות הבחירה מצטמצמת - זה כבר לא "או הבית או הצבא", זה הופך להבנה שאם לא נבחר בבית הפרטי שלנו, לא נצליח לשרוד את זה.

התוצאה הישירה של האירוע הזה הוא מחסור קשה בכוח אדם לוחם. זו כבר לא תחושה אמורפית, זוהי אמירה מבוססת שמתכנסת למספרים שלא ניתן לתפוס. לצה"ל חסרים 15,000 לוחמים.

חזית שנייה: האסון הכלכלי-לאומי (אזהרת בנק ישראל)

כאן בדיוק נכנסים הדגלים שמניף בנק ישראל, המוכיחים כי הפגיעה במשרתים היא סכנה קיומית למשק.

דחיקה אקטיבית ממעגל העבודה: המדינה הופכת את המשרתים ל"שכפ"ץ קבוע", והתוצאה לפי דוח הנגיד הרסנית – צעירים בשנות ה-20 לחייהם פשוט מפסיקים לחפש עבודה קבועה. המדינה דוחפת החוצה מהכלכלה דווקא את המגזר שגם עובד וגם משרת.

אובדן תוצר היסטורי: בנק ישראל קובע תג מחיר בלתי נתפס למודל הנוכחי: 177 מיליארד שקלים של אובדן תוצר. הממשלה מרסקת את מנוע הצמיחה של המשק הישראלי, ודוחפת אותו לפשיטת רגל.

קריסת העורף ואובדן הקריירה: העול הכלכלי לא מוגבל לחזית, הוא מרסק את הבתים שלנו. אני מכירה את זה על בשרי: בתחילת המלחמה, כשבעלי גויס בצו 8 ונשארתי לבד עם שלושה ילדים, מתוכם ילדה עם צרכים מיוחדים – מצאתי את עצמי מקבלת טלפון מהעבודה שהעמיד אותי בפני עובדה של יציאה לחל"ת, מה שהוביל לאובדן עבודתי. אצבע המעסיקים על הדק הפרנסה של משפחות המילואים קלה מדי. מילואימניקים מפסידים את עסקיהם, ובנות ובני הזוג מאבדים את עבודתם ומוותרים על הקריירה כדי להחזיק את הבית שלא יקרוס.

מחיקת האופק האקדמי והמדעי: סטודנטים משרתים, בעיקר במקצועות חיוניים כמו רפואה או הנדסה, מפסידים שנות לימוד. המשק העתידי והמערכת הרפואית יאבדו את כוח האדם האיכותי ביותר שלהם.

החזית השלישית: קריסת המנהיגות

תקצוב הפטור על חשבון המשרת הוא האבסורד המכאיב ביותר - כדי לממן מגזרים שלמים שאינם משרתים ולא נושאים בנטל הכלכלי, המדינה טוחנת עד דק את הקבוצה שמחזיקה אותה. זו היצמדות להסדרים סקטוריאליים במקום גיוס רחב. בזמן שראשי המערכות מתריעים על קריסה כפולה, ביטחונית וכלכלית, הממשלה מסרבת לאשר חוק גיוס אמיתי, ומעדיפה הסדרים פוליטיים על פני החיים עצמם.

ואם לא די בכך, ובמקביל לכל אלה - מתחת לפני השטח - נשחקים גם הדברים הבסיסיים ביותר: תנאים לוגיסטיים, תשתיות וזמן ההתאוששות של הלוחמים.

​הדגלים האדומים הונפו. צה"ל והכלכלה מתרסקים אל תוך עצמם מאותה סיבה בדיוק. אי אפשר לדרוש מהמילואימניקים להציל את ביטחון המדינה ואת כלכלתה, בזמן שהממשלה מסרבת לבחור בהם. הדרך היחידה לעצור את האסון היא חקיקה מיידית שתוביל לגיוס רחב מכלל האוכלוסיות, ובדגש על האוכלוסייה החרדית, לצד חקיקה היסטורית שתעגן את מעמד המשרת. אם הממשלה לא תתעורר היום, מחר נתעורר כולנו למדינה שאיבדה את מגיניה.

אזהרת הרמטכ"ל עלולה להתפרש כהחלשת הצבא ופגיעה במוטיבציה בזמן מלחמה. אבל מי שמכיר את הלוחמים שלנו יודע את האמת: הם פועלים בעוצמה, באמונה ובנחישות. לכן, את האזהרה הזו צריך לבחון בצורה עניינית – ולספק לה פתרון מיידי, עבור הלוחמים ומשפחותיהם.

צה"ל נשען היום על אנשים יוצאי דופן - לוחמים, מפקדים, משפחות מסורות ואמיצות, שממשיכים להחזיק את המדינה גם כשכבר זה בלתי אפשרי. הם לא הבעיה. הם הפתרון. אבל גם הפתרון הזה לא יכול להישחק בלי סוף.

אולי דווקא בפסח, הגיע הזמן לעשות סדר - לבנות מחדש את מערכת התעדוף, להרחיב את השורות, ולתת למי שמשרת לא רק גיבוי במילים, אלא גב אמיתי במדיניות. רק ככה מנצחים. במערכה הקרובה ובמערכה על המדינה כולה.

>>> רותם אבידר צאליק היא מנכ"לית ומייסדת שדולת המשרתים, אשת מילואימניק