שלב ב' או סבב ב'? המלכודת שמסתתרת בשיקום עזה

פתיחתו הצפויה של מעבר רפיח ביום ראשון הקרוב תאפשר לפי סוכנות הידיעות AP חזרה של 50 איש ואישה מדי יום לרצועה, ומנגד את יציאתם למצרים של 150 איש, ללא תנועת סחורות. בין הממתינים להיכנס ישנם עשרות אלפים ובהם סטודנטים, משפחות מופרדות ותושבים שנתקעו מחוץ לרצועה מאז תחילת המלחמה. מנגד, הסקרים מראים בעקביות שמאות אלפי עזתים היו רוצים לעזוב את הרצועה, לטיפול רפואי או להגירה זמנית או קבועה. מספר האנשים הקטן לכאורה שצפוי לעבור במעבר לא יפתור אפוא את מצוקת הרצועה. אולם, פתיחת המעבר נתפסת כאבן-דרך ראשונה במאמץ הבין-לאומי לעבור משלב המשבר שנמשך כל עוד לא הושב החטוף האחרון, לשלב של עיצוב מציאות חדשה ברצועת עזה.

מאז הפסקת האש השתפר באופן ניכר המצב ההומניטרי ברצועה. 4,200 משאיות מציפות אותה מדי שבוע בכמות של מזון ותרופות, שעולה בהרבה על צרכיה. השווקים מלאים והחיים שבים במידה כזו או אחרת לשגרה. במקביל לפתיחת המעבר אמורה להתחיל לפעול ממשלת הטכנוקרטים שתנהל את הרצועה. ועדיין, רוב חלקי הרצועה הרוסים עד היסוד. רוב מוחלט של האוכלוסייה מתגורר ארעית על פחות ממחצית שטחה, בעוד שישראל שולטת ביתרת השטח. תשתיות החינוך והבריאות עוברות שיקום, אך רחוקות מלהציע תנאים סבירים. רבים מבני האליטה הכלכלית של הרצועה נטשו אותה במהלך המלחמה ועימם ירד גם הסיכוי לשקם את הכלכלה בעתיד הקרוב. הרצון האמריקני להתחיל בהקמת "רפיח הירוקה", כמודל לחיים טובים ברצועה, עוד רחוק ממימוש גם אם בנייתו תחל מחר. באופק תלויה גם ההבטחה להזרים מיליארדים רבים לשיקום הרצועה שיוכלו לשפר את מצבם התעסוקתי והכלכלי של תושביה. אך כדי שזה יקרה צריכים להתממש כמה תנאים שסיכויהם, נכון לעכשיו, נמוכים.

"מכאן ניתן רק לצמוח"

המכשול המרכזי להתקדמות הוא חמאס. כדי להבין את מידת נכונותה להסכים לדרישות תוכנית טראמפ, יש להבין את תפיסתה העצמית כשחקנית היחידה שראויה להוביל את הפלסטינים חרף כל הקורבנות שהדבר גובה מהחברה הסובבת. מגישה נוקשה ואגוצנטרית, זו שדוברי חמאס ביטאו לאורך כל שנות קיומה, נגזרת גם מדיניותה: החל מתפיסת האוכלוסייה, רכושה, והתשתיות הציבוריות כמי שתפקידם הוא להגן על חמושי התנועה – וכלה באי-התפשרות בסוגיית ההתפרקות מנשק ונסיגתה מעמדת כוח מעשית. חמאס מוכנה להתגמשויות טקטיות, אך לא אסטרטגיות.

מנקודת מבטה, המעבר לשלב ב' מסמל את תחתית המשבר שממנו ניתן רק לצמוח. היא מנוסה בכך. עד 2004 חיסלה ישראל כמעט את כל מנהיגיה ומפקדיה הבכירים, אך לתנועה הספיקו שנים ספורות על מנת להשתקם ואף לבנות את עצמה בצורה חזקה יותר. מארגון טרור שמנה כ-1,500 פעילים צבאיים, הפכה הזרוע הצבאית תחת פיקודו של אחמד ג'עברי לצבא קטן שמנה כ-20 אלף חמושים והצליח לבצע פעולות אסטרטגיות כחטיפת גלעד שליט ב-2006 ולהשתלט על הרצועה כולה ב-2007.

חמאס מעוניינת כיום להשיג שלושה יעדים. ראשית, שימור שרידותה ככוח פוליטי וחברתי תוך השתלבות דומיננטית בסדר שלאחר המלחמה. היא יכולה לשאוב עידוד ממצבה היציב בסקרי דעת הקהל, בעוד שהרשות הפלסטינית והפתח מאבדים תמיכה. שנית, חמאס מעוניינת בפתיחת הרצועה לשיקום כלכלי ובהזרמת משאבים שעליהם תוכל להשתלט, כפי שהיא עושה כיום עם משאיות הסיוע. שלישית, התנועה חותרת למציאות שבה זרועה הצבאית איננה מפורקת. הישג זה תלוי במידה רבה בהישג השני - ולהפך: כדי לממן את החזקת חמושיה היא חייבת לשלוט במקורות הכספיים ברצועה, וכדי לאכוף זאת היא זקוקה כמובן לחמושיה. בד בבד, היא דורשת שעשרת אלפים מהם יוטמעו בכוח השיטורי שיוקם. בינתיים, היא בונה מחדש את כל מסגרותיה הצבאיות שהושמדו בלחימה, מגייסת פעילים, וממנה מפקדים.

הבוסים נשארים בשטח

לפעולות חמאס אין פירוש אחר מלבד הרצון לשמר את כוחה המעשי מאחורי ממשלת הטכנוקרטים ושאר מנגנוני הפיקוח הבין-לאומיים שיוקמו. היא תאפשר לממשלה כזו לפעול כל עוד לא תחתור תחת שליטתה המעשית. ראיה ברורה לכך ניתן למצוא כבר עכשיו כשהממונה על הביטחון בממשלת הטכנוקרטים, סמי נסמאן, ייאלץ לפעול מאזור רפיח שאיננו נתון לשליטת חמאס. נסמאן, איש הרשות הפלסטינית, נשפט על ידי בית הדין של חמאס לכמה שנות מאסר שלא בפניו, באשמת חיסול ועינוי אנשי חמאס וג'יהאד. חששו לפעול מלב הרצועה מעיד שהוא מבין היטב מי עתידים להישאר הבוסים בשטח.

טקטית, חמאס מוכנה לבצע מחוות והטעיות, כגון מסירת נשקים סמלית, הסכמה לוותר על הנשק הכבד שלה, פירוק כמה מתקני לוגיסטיקה, הסגרת מספר מנהרות, ואולי אפילו הגליה מרצון של כמה מאנשיה. אבל ברמה האסטרטגית אין לה שום כוונה לשמוט מידיה את רצועת עזה. חמאס כבר הוכיחה ב-2007 שדי היה לחמושיה בנשק קל כדי לכבוש את הרצועה מידי כוחות הרשות; קל וחומר להישאר כיום הכוח השלט ברצועה באין אתגר נגדי דומה. חמאס גם יכולה להתעודד מהעובדה ששתי פטרוניותיה, קטאר וטורקיה, מגבות את יעדיה וחותרות לשכנע את הנשיא טראמפ לקבל מציאות שכזו.

קיר המציאות

בעקבות הכוונות הללו, עולה השאלה: מה הסיכוי לחזרת ישראל ללחימה? התשובה היא שהסבירות לכך גבוהה. הפער בין דרישות ישראל וארצות הברית ליישום בשלב השני, לבין מה שחמאס מוכנה להעניק בפועל, הוא בלתי ניתן לגישור.

יש להדגיש בעניין זה נקודה שאיננה זוכה לתשומת לב: לא די בפירוק חמאס מנשק. פירוק אמיתי של התנועה מיכולותיה ככוח צבאי ושלטוני חייב לכלול פירוק וביטול יסודי של מסגרותיה הארגוניות הרשמיות והלא-רשמיות. החל מכלל גדודי ופלוגות הזרוע הצבאית המשתקמת, וכלה במנגנונים אזרחיים רשמיים ולא-רשמיים כעיריות ומנגנוני התמיכה החברתיים של הדעוה. ללא פירוק יסודי, לא ניתן יהיה להחליש את חמאס ולקדם אף אחת מהנקודות המרכזיות של תוכנית טראמפ: לא שיקום הרצועה, לא פירוק כלל המנהרות, ולא תהליכים של דה-רדיקליזציה שיכולים להתאפשר רק במציאות של יציבות מתמשכת רבת-שנים; מציאות שלחמאס כתנועת ג'יהאד דוגמטית אין שום עניין בה לאחר שתסיים את השתקמותה.

ראש הממשלה נתניהו חוזר ומבטיח שחמאס תפורק מנשקה בטוב או ברע. יש להודות שהדבר תלוי במידה רבה בעמדה האמריקנית הרואה בעזה חלק מאסטרטגיה רחבה יותר של הרחבת "הסכמי אברהם", כחלק מבניית הציר האזורי מול סין. לפני כשלושה חודשים אמר השגריר האמריקני באו"ם, מייק וולץ, שהאסטרטגיה האמריקנית העיקרית היא להרחיב את "הסכמי אברהם". לכן, לדבריו, לא כדאי שישראל תיכנס מחדש לרצועה מחשש לפגיעה במהלך. אלא שבינתיים חלקים מרכזיים בכוונות טובות אלו אינם מבשילים ובראשם הנורמליזציה עם סעודיה, שנראית כהולכת ומתרחקת. זאת ועוד, גם בוושינגטון מבינים שחלון ההזדמנויות לשינוי ברצועה הוא צר וכי לא ניתן יהיה לקדם את תוכנית טראמפ ללא פירוק חמאס. מאז ביקור נתניהו במאר א-לאגו ניכרת החרפה בטון האיומים האמריקני כלפי חמאס והתראה מפורשת שבשלב ב' יינתנו לתנועה חודשים ספורים להתפרק מנשקה.

השאלה איננה אם תתרחש חזרה ללחימה אלא מתי, ובאיזו עוצמה. כל ניסיון להסדרה שאינו מפרק את חמאס כארגון שלטוני וצבאי יהפוך לשלב ביניים בשיקומה. אם שלב ב' יסתיים כשחמאס חמושה, מאורגנת וממומנת - הסבב הבא לא יהיה כישלון של ההסדרה, אלא תוצאתה המתבקשת.

>>> ד"ר הראל חורב הוא היסטוריון, מומחה לחברה הפלסטינית וחוקר בכיר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון שבאוניברסיטת תל אביב