זה לא רק מהלך סמלי: המחיר הכואב של הפרישה מאמנת האקלים

הפרסומים על בחינה ממשלתית, בהובלת השרה עידית סילמן, של אפשרות פרישת ישראל מאמנת האקלים של האו"ם, בעקבות פרישת ארצות הברית, צריכים להדליק נורה אדומה. בעוד שאפשר לנחש את מקורות המוטיבציה לצעד הזה, מדובר בהחלטה - אם חלילה תתקבל - בעלת השלכות כלכליות, מדיניות וביטחוניות ישירות על ישראל. זהו מהלך סמלי לכאורה, אך כזה שייצר נזק ודאי, ממשי ומתמשך לאינטרס הלאומי.

משבר האקלים כבר מורגש בכל פינה בכדור הארץ. הוא גורר אירועים קיצוניים, אחראי לשינויים שעלולים להיות בלתי הפיכים למשאבים הטבעיים, הוא מאיים על ביטחון המזון ובריאות הציבור, גורר חוסר יציבות כלכלי ונמצא בבסיס קונפליקטים אלימים בכל רחבי העולם. הוא מורגש במיוחד באזור שלנו - המזרח התיכון - שמתחמם בקצב מהיר מהממוצע וסובל מאי-יציבות כלכלי וביטחוני.

אמנת האקלים של האו"ם (UNFCCC) היא מסגרת מוסדית שמאפשרת תיאום בין-לאומי בנושא משבר האקלים: כללי דיווח והשוואה, שפה משותפת, מנגנוני מימון, שיתופי פעולה מדעיים וטכנולוגיים. זו התשתית שעליה נשענים הסכם פריז, ועידות האקלים, כללי הדיווח הבין-לאומיים, ה-IPCC (הפאנל המדעי הבין-ממשלתי) ומרבית מנגנוני מימון האקלים. החברות באמנה אינה פוגעת בריבונות, אך אי-החברות פוגעת ביכולת להשפיע ולהשתלב.

מבחינת ישראל, החשיבות של הישארות באמנה אינה נובעת מ"אחריות גלובלית" מופשטת, אלא מאינטרס כלכלי מובהק. הכלכלה העולמית משנה כיוון: רגולציה אקלימית, תמחור פחמן, סטנדרטים סביבתיים בשרשראות אספקה ומימון ירוק הופכים במהירות לתנאי סף. האיחוד האירופי, שותף הסחר המרכזי של ישראל, מקדם את מנגנון מס הפחמן בגבול (CBAM) שיטיל עלויות על יבוא ממדינות שאינן פועלות במסגרת כללי המשחק האקלימיים. פרישה ישראלית לא תעצור את המגמות הללו, אך כן תחליש את מעמד היצואנים הישראלים, תפגע בכושר התחרות ותשלח איתות שלילי למשקיעים.

גם בזירת החדשנות והמדע, המחיר צפוי להיות כבד. ישראל נהנית כיום ממעמד מוביל בתחומי מים, חקלאות, מזון וטכנולוגיות אקלים, במיוחד בסביבות צחיחות. היתרון הזה נשען על השתלבות עמוקה ברשתות בין-לאומיות, בקונסורציומים, בפיילוטים ובמנגנוני מימון. אמנת האקלים היא שער הכניסה למרחבים הללו. פרישה תרחיק מוסדות אקדמיים, חברות ויזמים ממרכזי השפעה וידע, ותפגע ביכולת של ישראל להוביל - לא רק להשתתף.

ההשוואה לארצות הברית מטעה. ארצות הברית היא מעצמת-על שיכולה להרשות לעצמה ניתוק חלקי ממסגרות רב-צדדיות, ואף לשוב אליהן בקלות בעתיד, מבלי לשלם מחיר דומה. ישראל, לעומת זאת, היא כלכלה קטנה ופתוחה, התלויה בשווקים בין-לאומיים, בהכרה רגולטורית ובאמון מוסדי. חיקוי של מהלך אמריקני אינו ביטוי לעצמאות מדינית, אלא פגיעה עצמית. כמו כן, אם תפרוש, ישראל עלולה לגלות שיהיה לה קשה יותר לה להפוך את הצעד הזה בעתיד.

חשוב לומר במפורש: הקריאות לפרישה מאמנת האקלים אינן נשענות על ניתוח כלכלי, רגולטורי או מדיני רציני, אלא על פופוליזם אנטי-גלובלי, המבקש לסמן ניתוק ממסגרות בין-לאומיות וממדיניות מבוססת מדע כסמל זהותי-תרבותי. זהו מהלך שמטרתו בעיקר מסר פוליטי פנימי, ולא קידום אינטרס לאומי. ניסיון השנים האחרונות מלמד שפופוליזם כזה לא מגיע בלי מחיר. פרישת ארצות הברית מארגון הבריאות העולמי נעשתה בניגוד להמלצות מקצועיות, ללא תועלת מוכחת, אך עם פגיעה ממשית ביכולת להתמודד עם משברים גלובליים ולדאוג לבריאות הציבור. גם במקרה של אמנת האקלים, מדובר בצעד סמלי שמייצר נזק אמיתי - לכלכלה, למדע ולמעמדה הבין-לאומי של מדינה קטנה ופתוחה כמו ישראל.

>>> תמר זנדברג היא השרה להגנת הסביבה לשעבר, מכהנת כיום כראש המכון למדיניות אקלים וסביבה, בי"ס גולדמן זוננפלד לקיימות ושינויי אקלים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב