קטאר, איראן והדילמה של מדינות המפרץ

מאז 7 באוקטובר 2023 ואף לפני כן, הואשמה קטאר על ידי פרשנים ופוליטיקאים שהיא מקיימת קרבה יתרה עם איראן ואף משתלבת בציר האזורי שמובילה טהראן. גם כעת, כשהיא מותקפת על בסיס יומי על ידי איראן, יש שלא מהססים לקרוא לה "בת ברית של איראן". אלא שהאמת רחוקה מכך. לאורך שנים קטאר מזהה באיראן איום מרכזי עליה, אלא שהיא בחרה אסטרטגיה אחרת: היא מנסה לשמור את איראן קרובה ככל האפשר אליה, לא בשל זהות אינטרסים או זהות אידיאולוגית, אלא בשל חשש, כשם ששומרים יריב מר.

קטאר היא מדינה זעירה הגובלת באיראן, שגדולה ממנה (פי 140) וחומדת את אוצרות הטבע שלה. קטאר גם חולקת עם עמה את שדה הגז הטבעי הגדול בעולם – שני שלישים בצד הקטארי ושליש בצד האיראני. איראן התרעמה בעבר על קטאר משום שראתה כיצד זאת גורפת הון מהשדה ואילו היא, איראן, מתקשה בכך, בעיקר בשל הסנקציות המוטלות עליה שהקשו עליה לפתח את השדה. אותו שדה נפגע השבוע, ראשית בצידו האיראני, בתקיפה הישראלית, ולאחר מכן בתגובה איראן בצד הקטארי.

איראן פגעה במתחם ראס-לפאן, כ-80 ק"מ מצפון לבירה דוחא. מתחם זה הוא הגדול בסוגו בעולם ומיועד להפקת גז טבעי נוזלי, LNG, ועל פי הודעת קטאר נגרם לו נזק – מה שהביא באופן מידי לזינוק במחירי הגז בשווקים. המפרץ הוא מרכז לא רק להפקת נפט אלא גם לגז טבעי, שקטאר היא היצואנית הגדולה בעולם שלו. הפגיעה ב"יהלום שבכתר" הקטארי חצתה כנראה סף שהנשיא טראמפ לא מוכן לחצות עדיין. ייתכן שהוא לא האמין שאיראן תנקוט צעד זה, או שהוא לא הבין את חשיבות המתחם וחשיבותה של קטאר למשק האנרגיה העולמי.

קטאר, כיתר חברותיה במפרץ, ניסתה למנוע את המלחמה משום שחששה מפגיעה קשה בה ובכלכלתה. גם לאחר פרוץ המלחמה קטאר ניסתה ככל האפשר לשמור על ריחוק ממנה וקראה לסיום מיידי של המלחמה. זאת, לא משום רצונה בשימור המשטר האיראני, אלא מתוך חשש מפגיעה חמורה יותר בכלכלתה ובביטחונה, ומהתדרדרות האזור לכאוס.

האם התקיפות האיראניות בשטחה יביאו את קטאר "לפיכחון" אסטרטגי? האם הן ימחישו שמדיניות הגידור אינה מקנה לה עוד חסינות? הרבה תלוי בתוצאות המלחמה - אם המשטר באיראן יוותר על כנו בסוף המלחמה, האסטרטגיה תישמר משום שיישאר החשש מאיראן. בתרחיש כזה קטאר ויתר חברותיה במפרץ עלולות לחזור ולאמץ אלמנטים דומים של גידור סיכונים, תוך עריכת התאמות נדרשות. קטאר היא מדינה קטנה ועשירה, היא מארחת נכסים אמריקניים וחולקת אינטרסים כלכליים עם איראן. את כל זה המלחמה לא שינתה.

בארמון האמיר הקטארי בדוחא לא חיו באשליות לגבי אופיו של המשטר האיראני, לכן ניסו למנוע את המלחמה - לא משום שרצו לשמר את המשטר האיראני, כפי שטוענים אחדים, אלא משום שצפו את הפגיעה האיראנית בהם. האסטרטגיה של מדינות המפרץ, שנראית בישראל לעיתים תמוהה, קשורה לחולשתן הצבאית ולפגיעותן הכלכלית: הן לא יכולות להגן על ביטחונן בעצמן, הן תלויות לשם כך בארצות הברית. כעת עולים ספקות באשר לשיקולי האחרונה וליכולתה להגן באופן מיטבי על מדינות המפרץ מפני איראן.

רמז למדיניות המועדפת על קטאר ומדינות המפרץ בתום המלחמה ניתן לקבל מהתנהגותן כעת – למרות תקיפות איראן בשטחן: הן לא הכריזו מלחמה על איראן, הן אף לא ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם איראן. נהפוך הוא: הן קוראות לאיראן לעצור את התקפותיה ופועלות לשמר ערוצי תקשורת עמה. זאת, כדי להימנע מהידרדרות לעימות חמור יותר, הצפוי בראייתן להחריב את כלכלתן, לפגוע ביציבותן וביכולתן לדבוק בתוכניות הפיתוח השאפתניות ההכרחיות לעתידן. עד עתה, ולמרות התקיפות האיראניות בשטחן, הן נמנעו מהצטרפות גלויה למערכה והעדיפו מדיניות זהירה: מתן אפשרות לכוחות אחרים לפעול משטחן, וכן נקטו פעולות התקפיות שניתן להתכחש להן. מדיניות זו משקפת את חששן מפני החרפת הפגיעה האיראנית בהן, לצד אי-בהירות אשר ליעדי ארצות הברית.

מה ייאלץ אותן לפעול? פגיעה בנכסים שלטוניים, מתקני התפלה או פגיעה חמורה במתקני אנרגיה או בצינורות "עוקפי מצר הורמוז". הן תתקשנה לא להגיב במצב שכזה. אך מה יהיה המשהו הזה? סביר כי תגובתן תהיה סמלית ומטרתה לשמור על מה שנשאר מכבודן.

קטאר ומדינות המפרץ רוצות לסיים את המלחמה כשכלכלתן לא נפגעה באופן חמור וכשהאיום מכיוון איראן נחלש באופן ניכר. הן מצויות בדילמה הולכת וגוברת ככל שהמלחמה ותקיפות איראן בשטחן נמשכות: האם לתקוף בחזרה בשטח איראן באופן פומבי או לתת לארצות הברית "להגיב עבורן"? עד עתה, הן ראו יותר חסרונות מיתרונות בתגובה פומבית מצדן נגד איראן. הן מבינות שלתגובה כזו יש בעיקר ערך סמלי ולא יהיה בה כדי להטות את פני המערכה. קטאר ומדינות המפרץ נמנעו עד כה מתגובה צבאית נגד איראן, מתוך הבנה שלאחר המלחמה הן תמשכנה לחיות לצידה, ולכן הן שוקלות את השלכות צעדיהן על מערכת היחסים העתידית עם איראן ומעדיפות לנסות ולשמור מרחב תמרון מרבי.

>>> ד"ר יואל גוז'נסקי הוא מומחה למדינות המפרץ, חוקר בכיר וראש תוכנית המפרץ במכון למחקרי ביטחון לאומי, INSS, ובמכון המזרח התיכון (MEI) בוושינגטון. הוא שימש כראש תחום איראן והמפרץ במל"ל, משרד ראש הממשלה