הפעם מול איראן: המערב חוזר על הטעות ההיסטורית הגדולה מכולן

הדיון סביב האפשרות להגיע להסכם עם משטר האייתוללות באיראן מוצג כשאלה פרקטית: כיצד ניתן לעכב את תוכנית הגרעין, לצמצם את כמות הטילים הבליסטיים, להפחית מתיחות אזורית ולמנוע מלחמה רחבת היקף. הצגת הבעיה באופן הזה, מחמיצה את מהותה האמיתית. השאלה איננה רק ביטחונית, אלא תפיסתית, מוסרית, ערכית, אסטרטגית והיסטורית כאחד.

המערב רגיל לראות במשא ומתן כלי מרכזי ליישוב סכסוכים. ניסיון העבר אכן מוכיח כי בין מדינות הפועלות מתוך אינטרסים רציונליים, דיפלומטיה יכולה לייצר יציבות ארוכת טווח. אבל משטר האייתוללות איננו שחקן מדינתי רגיל. מדובר במשטר אידיאולוגי-מהפכני הרואה עצמו שליח היסטורי שנועד לשנות את הסדר האזורי ואף העולמי. לכן, אפילו תהיינה תוצאות המשא ומתן הטובות ביותר שחלמנו עליהן מבחינה פרקטית, מהות המשטר תישאר והאיום שהוא מייצג ילך ויעמיק.

לא חסרות דוגמאות לטעויות היסטוריות, הבולטת שבהן, הסכם מינכן (1938), נחתם מתוך רצון למנוע מלחמה באירופה. מנהיגי בריטניה וצרפת האמינו כי ויתורים טריטוריאליים להיטלר יספקו את דרישותיו. בפועל, ההסכם נתפס בגרמניה כהוכחה לחולשת המערב והאיץ את הדרך למלחמת העולם השנייה. הפיוס לא מנע עימות - הוא רק הפך אותו להרסני בהרבה. משטרים אידיאולוגיים אינם רואים בהסכמים יעד סופי. הם רואים בהם שלב נוסף במאבק ארוך טווח.

מאז המהפכה האיסלאמית בשנת 1979, איראן פועלת בדיוק על פי דפוס זה. כל אימת שהמשטר חש בסכנה לעצם קיומו, הוא עשה בעבר ויעשה גם היום, הכול על מנת להבטיח את שרידותו. לעיתים אפילו בלי משא ומתן, כך בשנת 2003, כאשר האמריקנים כבשו את עיראק, המשטר הקפיא את תוכנית הגרעין מבלי שהתבקש, הוא הבין שכל הנראה הוא יהיה הבא בתור. המשטר אינו מסתיר את שאיפותיו והוא רואה בניהול משאים ומתנים חוזרים עם המערב, מתודולוגיה שמעניקה לו זמן, משאבים ולגיטימציה בין-לאומית. המשא ומתן הנוכחי, מחזיר הנהגה שהייתה עד לא מזמן מושפלת ומובכת בעקבות המבצעים "עם כלביא" ו"פטיש חצות", ומאוימת פנימית באופן שיכול היה להביא לסיום דרכה, שוב למעמד של שחקן אזורי ובין-לאומי, מה שמייצב את שלטונם, ולמרבה הצער מבלי לוותר על יעדיהם האידיאולוגיים.

עבור העולם החופשי, ההסכם עם המשטר הנוכחי באיראן הוא לא פחות מחרפה מוסרית וערכית. להסכם הזה ישנן השלכות רחבות בהרבה מהמקרה האיראני. ההסכם הזה גוזר את דינם של עשרות מיליוני בני אדם להמשיך ולחיות בצילו של משטר רצחני, ועל האזור עוד עשרות שנים של מלחמות. אין גוף בעולם מלבד ארצות הברית בראשות הנשיא טראמפ שיכול אם רק ירצה לגאול את העולם מתופעות כמו המשטר האיראני. אם לא יעשה כך, שחקנים אחרים ובראשם טורקיה יהפכו במהרה ל"איראן החדשה" במקרה של טורקיה, הרבה יותר עוצמתית והרבה יותר מתוחכמת.

תומכי ההסכמים אינם מאמינים ביכולת להפיל את המשטר ולכן נופלים למלכודת המשא ומתן ולדיון טכני על איך ממקסמים את ההסכם. הם מציגים את האלטרנטיבה למשא ומתן כבחירה בין שלום למלחמה. זו הצגה פשטנית ולעיתים מטעה. ההיסטוריה מלמדת כי לעיתים הבחירה האמיתית היא בין עימות מוקדם ומוגבל לבין עימות מאוחר ומסוכן בהרבה. דחיית ההתמודדות עם משטרים אידיאולוגיים אינה מעלימה את הסכנה, היא מעצימה אותה.

המאבק עם משטר האייתוללות חורג בהרבה מגבולות המזרח התיכון. הוא מבחן ליכולתו של העולם החופשי (אם יש כזה), להיאבק על ערכיו ולהגדיר מחדש את גבולות הלגיטימיות של הסדר הבין-לאומי. אם המאבק הזה יסתיים במשא ומתן, העולם והאזור יזכו לשקט קצר-טווח ודורות רבים יאלצו להמשיך ולחיות בצילה של המפלצת האיראנית ומפלצות אחרות שיקומו, כי אין דין ואין דיין במערכת העולמית. הצלחתו של משטר מהפכני להשיג הכרה בין-לאומית אפילו במחיר של הורדת הראש לשלוש השנים הקרובות, היא לא פחות מחרפה מוסרית וערכית המאיימת על עתיד העולם החופשי.

ההכרעה ביחס לאיראן איננה רק שאלה של גרעין או של מאזן כוחות אזורי. היא נוגעת לשאלה רחבה יותר: אם העולם החופשי עדיין מוכן להגן על ערכיו ועל הנורמות שעליהן הוא מבוסס, או שמא הוא מעדיף יציבות זמנית גם במחיר שחיקה מתמשכת של אותם עקרונות.

ההיסטוריה מלמדת כי חברות אינן קורסות רק בגלל איומים חיצוניים. הן קורסות כאשר הן מאבדות את האמונה והרצון להילחם על הערכים שעליהם הן מבוססות. עדיין לא ברור מה בדיוק מתרחש במוחו של האדם היחיד שיכול להציל את העולם החופשי מעצמו, למרות הקרנת הכוח המרשימה, דומה שפניו יותר לכיוון של משא ומתן. אם כך יקרה, לפחות מבחינתם של אזרחי איראן, האזור וכמובן מבחינתה של ישראל זו החמצה היסטורית. נכון איש אינו מבטיח שפעולה צבאית ישראלית לבדה הייתה מאפשרת להפיל את השלטון ובכל זאת, על ישראל היה לעמוד לצידו של העם האיראני עם תחילת המהומות, להשלים את מה שלא הספיקה ב"עם כלביא" ולקוות ולעשות שארצות הברית תצטרף גם היא להצלחה לשנות את פני ההיסטוריה כדי לעצב עולם בטוח יותר.

>>> אלוף (במיל') יצחק ג'רי גרשון שימש כמפקד אוגדת איו"ש במבצע "חומת מגן", מפקד פיקוד העורף במלחמת לבנון השנייה וסגן מפקד פיקוד הצפון (במיל') במלחמה