פרצה קוראת לגנב: הסכנה בשילוב טורקיה וקטאר ב"מועצת השלום" לעזה

ההכרזה על המעבר לשלב ב’ בתוכנית טראמפ לעזה היא אחת ההתפתחויות הדרמטיות בזירה האזורית מאז תום הלחימה האינטנסיבית ברצועה. עצם קבלת ההחלטה משקפת את נחישותו של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, לשבור את הסטטוס קוו החדש שנוצר ולנסות לשרטט עתיד אחר לרצועה - עתיד שבו חמאס אינו עוד הגורם השולט, לא אזרחית ולא צבאית. אחד המרכיבים המרכזיים והחשובים במעבר לשלב ב’ הוא מינוי הוועדה הטכנוקרטית הפלסטינית, שעליה הצהיר סטיב וויטקוף. מדובר בצעד עקרוני ונכון, שמטרתו לנתק את התלות של אזרחי עזה בחמאס, ולבסס מנגנון ניהול אזרחי חלופי. אם ייושם באופן אפקטיבי, זהו מהלך שעשוי לפגוע בליבת כוחו של חמאס - ולנתק את יכולתו לשלוט באוכלוסייה באמצעות סיוע הומניטרי ושירותים אזרחיים.

אלא שגם בשלב זה נותרה עמימות רבה סביב שאלת הפירוז הגדולה: מי יפרק את חמאס מנשקו - וכיצד? מה יהיה הרכב והמנדט של כוחות הייצוב הבין-לאומיים? ומעבר לפירוז הנשק, כיצד מביאים ל“פירוז פיננסי” ול“פירוז חינוכי"? או במילים פשוטות: איך ייכנס מעתה "כסף טוב" לעזה - כזה שמייצר השפעה חיובית, ושאפשר לפקח עליו, במקום "הכסף הרע", שמימן את רשת המנהרות, את בתי הספר שטופי השנאה, ואת הדור הבא של מחבלי הנוח'בות? כניסתן של קטאר וטורקיה לוועדה המבצעת של "מועצת השלום" מהווה לא פחות מדגל אדום בוהק שצפוי להכשיל את ה"פירוז המשולש" המיוחל.

המפתח לשינוי עומק בעזה היה ונשאר מעורבותן העמוקה של מדינות ערב המתונות - על פני ההשפעה האיראנית, הקטארית והטורקית. לישראל היה לאורך כל המלחמה אינטרס ברור שמדינות ערב המתונות ירדו מהגדר ויהפכו לשותפות פעילות ב"יום שאחרי". לשם כך, על ממשלת ישראל היה לפעול ביוזמה וביצירתיות, להוות שחקן קונסטרוקטיבי ולספק אופק ובהירות מדינית אמינה עבור הפלסטינים. במקביל, היה עליה להציג עמדה חד-משמעית שלפיה לישראל אין כל כוונה לשלוט ברצועה לאורך זמן - ובוודאי שלא להתיישב בה. תחת יוזמה מדינית ישראלית שקולה, "מועצת השלום" הייתה יכולה להתבסס על דומיננטיות סעודית, ירדנית, בחריינית, מרוקנית ואף אינדונזית, בנוסף לאיחוד האמירויות ולמצרים. זו הייתה יכולה להיות התאגדות של מדינות שיש להן אינטרס ברור ביציבות, בהחלשת איראן, בבלימת האחים המוסלמים ובהרחקת עזה מציר ההתנגדות.

זה היה יכול להיות המהלך הגדול שמוציא את הקטארים מהקרביים של עזה. קטאר לא פועלת בעזה מתוך נדיבות או רצון הומניטרי טהור, אלא מתוך אסטרטגיה: לרכוש השפעה, לממן מוקדי כוח, ולהחזיק מפתח על הלהבה שמדליקה את האזור. כל עוד קטאר נשארת בפנים - האחים המוסלמים נשארים בפנים. זה היה יכול להיות המהלך האזורי שגם בולם את התפשטותה של טורקיה במרחב. טורקיה של השנים האחרונות איננה שחקן ניטרלי שמבקש שלום, אלא כוח שמנסה לבסס לעצמו אחיזה בכל מקום שבו יש ואקום. כשהמתונים נדחקים החוצה, הקיצוניים נכנסים פנימה. זה חוק טבע גיאו-פוליטי. ההזדמנות הייתה אידיאלית להפוך את עזה מפרוקסי איראני לפרוקסי "אברהמי". כלומר, לא רק להוציא את ההשפעה האיראנית מהמשחק, אלא להכניס פנימה ציר חדש: מדינות ערביות ומוסלמיות שמעדיפות שגשוג על פני ג'יהאד, כלכלה על פני טרור, סדר על פני כאוס. זה לא היה פתרון קסם, אבל זו הייתה יכולה להיות התחלה טובה לפרק חדש של שינוי.

אך הסרבנות המדינית העיקשת והיעדר היוזמה של ממשלת ישראל הכשילה מהלך כזה. ובמקום לזהות את חלון ההזדמנויות, במקום להבין שדווקא אחרי זעזוע אזורי גדול אפשר להניע מהלך מדיני אזורי גדול - ממשלת ישראל בחרה במסמוס. בקיפאון. בהתחמקויות. בסיסמאות. וכך, חלק ניכר מהמעורבות האזורית המתונה נדחק החוצה. והפרצה? קוראת לגנב. ובמקרה הזה - הפרצה הזמינה את תומכות האחים המוסלמים הגדולות פנימה.

זו לא רק טעות טקטית. זו טעות קולוסאלית ששוחקת את הישגי צה”ל, שעליהם שילמו טובי בנינו ובנותינו בדם, ושעליה - עוד נשלם. טראמפ וצוותו אומנם מסורים ונחושים להביא לשינוי טקטוני בעזה, מתוך הבנת החשיבות של הצלחת המהלך ליציבות האזורית ולביטחון ישראל. אך כדי שלא יהפוך להחמצה אסטרטגית, נדרש מהלך ישראלי משנה מציאות - כזה שרותם מחדש את מדינות האזור המתונות באופן מחייב ועמוק, ודוחק את מעורבותן של קטאר וטורקיה. אחרת, עתידה של עזה עלול להיות שונה, אבל רק על הנייר.

>>> ליאן פולק-דוד היא ממייסדי הקואליציה לביטחון אזורי, לשעבר יועצת במשרד ראש הממשלה ובמל״ל וחברת צוות המשא ומתן עם הפלסטינים