טראמפ דוהר - והוא לא יחשוש להשאיר את ישראל מאחור

בימים אלה מתרחש אירוע טקטוני קיצוני שדומה בהיקפו רק למה שקרה אחרי מלחמת העולם השנייה. הנשיא דונלד טראמפ מוביל סדר עולמי חדש, כשהאינטרס האמריקני אינו רק ראשון - אלא עליון, ונוצק בתפיסת השלום העדכנית אותה ניתן לכנות "Pax Americana", זאת בהשראת Pax Romana, של הקיסר אוגוסטוס שתווה את המונח המקורי, והצליח ליצור יציבות של האימפריה הרומית שהחזיקה 200 שנה. טראמפ מסדר מחדש את מערך הכוחות הגיאו-פוליטיים באמצעות הרתעה אמינה, ובאמצעות שימוש אגרסיבי בכוח כלכלי והדגמה סלקטיבית ומאיימת בכוח צבאי.

זאת תקופה של "כאוס מסודר". ישנה אי-ודאות קיצונית ומטלטלת שמבלבלת גורמים בעולם כולו. אבל בתוך הכאוס יש דפוסים מאוד ברורים של סדר חדש, עם עקרונות בהירים לשותפויות, יריבויות, ועימותים. העיסוק בשאלות נקודתיות כמו אם נכון שטורקיה תהיה חברה ב"מועצת השלום" וחלק מימוש פרויקט שיקום עזה, ואיך יכול להיות שג'וליאני הג'יהאדיסט גם כיום מקיים טבח בתושבים ועדיין מוזמן לחדר הבית הלבן כראש מדינה לגיטימי, משקף את כך שהציבור וההנהגה הישראלית מפספסים את "התמונה הגדולה", בקנה מידה היסטורי שמתרחש לנגד עינינו.

בחודש נובמבר 2025 פרסם הבית הלבן מסמך "National Security Strategy", שמהווה את היסוד לסדר העולמי החדש. הוא מגדיר מציאות שבה בריתות לא נמדדות יותר לפי ערכים דמוקרטיים משותפים, אלא רק לפי תרומה מוחשית וערך כלכלי וביטחוני ישיר לארצות הברית. ארצות הברית זנחה סופית את דוקטרינת "ההגמוניה הליברלית" לטובת יישום נוקשה של "אמריקה קודם". אל לנו להתבלבל, זהו אינו שינוי מדיניות זמני, זה אירוע היסטורי מכונן. המקבילה ההיסטורית הקרובה ביותר היא Pax Romana של אוגוסטוס קיסר, סדר חדש שנבנה אז והחזיק 200 שנה דרך יציבות, עוצמה, הרתעה אמינה וביטחון כלכלי. קווי הדמיון אינם מקריים. המדיניות הנוכחית של "השלום האמריקני" שואפת ליציבות דרך כוח ולא דרך מוסדות בין-לאומיים חלשים.

המדיניות הזו להשגת יציבות בכוח של טראמפ, לא נוצרה בחלל ריק, אלא מול מציאות של חוסר יציבות; אירופה מתפוררת ומשנה את זהותה, יותר מדי מדינות פעלו להשגת נשק גרעיני ולא לצורכי שלום, משטרים נופלים תחת השתלטות בכוח של כוחות פנימיים וחיצוניים והמוסדות המארגנים של העולם הישן חלשים ולא מתפקדים. כל אלו אינם אירועים נפרדים, אלא סימפטומים של התפרקות מערכתית של העולם הישן ויסודות לצורך של היבנות יציבות וסדר עולמי חדש. במישור האקטואלי והמזרח תיכוני - גם השאלה לגבי איראן מקבלת תשובה תחת המדיניות הברורה של טראמפ. השאלה איננה אם ארצות הברית תפעל להחלשתה המוחלטת או השמדה של המשטר הנוכחי באיראן, אלא רק באיזה אופן, בהשתתפות של מי ומתי. טראמפ יודע היטב שאמינות המדיניות שלו מונחת על הכף לא רק כלפי איראן, אלא הרבה מעבר לכך - מגרינלנד ועד ההרתעה מול סין ביחס לטייוואן. כשהוא אמר אחרי ההפצצה הראשונה "איראן חייבת לעשות שלום. אם לא, התקיפות הבאות יהיו גדולות הרבה יותר", הוא כבר התכוון לשלום בנוסח ה-Pax Americana. שלום שמגיע באמצעות כוח.

עבור ישראל, השינוי הזה של מדיניות ארצות הברית הוא קריאת השכמה. מצד אחד - עלינו לוודא שאנחנו "מדינת עוגן" בשרשרת הערך האמריקנית. צריך להבין שבמפת האינטרסים של וושינגטון, ישראל כבר לא נמדדת במספר המטוסים שלה, אלא ביכולת שלה להוות עוגן בשרשרת האספקה והערך האמריקני. אך מצד שני, כמדינה ריבונית, יחד עם הבטחת מקומנו כשותפה אסטרטגית לארצות הברית, על ישראל לפעול לחיזוק החוסן הפנימי שלה, ולהציב מדיניות הכוללת יעדים אסטרטגיים ואופק משל עצמה. הצורך האסטרטגי להתמקמות ישראל בסדר העולמי החדש איננה עוד דיון אקדמי או פילוסופי - הוא קריטי להישרדותנו.

ברמה הפרקטית יש מה לעשות - כמדינה ריבונית חפצת חיים חייבים לנהל סיכונים ולקבוע יעדים לאומיים ברורים ולפעול להגשמתם.

במסגרת זו, יידרש לכלול לפחות שלושה צירים מרכזיים: ראשית, בזירה הכלכלית-טכנולוגית, עלינו לאמץ באופן מלא את עקרונות הביטחון הכלכלי האמריקני ולמנף עד הקצה את הפוטנציאל העצום שבברית ה-Pax Silica עם ארצות הברית בתחום הבינה המלאכותית. בשל כך, ישראל לא תוכל עוד "לשחק על כל המגרשים" גם בשאלת היצוא הביטחוני וגם בבניית תשתיות. אנו חייבים להפסיק את מעורבות החברות הסיניות בבניית נמלים, תחנות כוח או כל תשתית לאומית רגישה. שנית, הקמת פרויקטים אזוריים - עלינו לעשות מיידית כל מה שנדרש כדי להפוך את ישראל לציר תעבורה ראשי בפרויקט IMEC בין הודו לאירופה, תוך הגברת מעורבות המגזר העסקי להמרצת החיבור עם ירדן וסעודיה, תוך הסרת חסמי רגולציה ובידוק. לגבי פרויקט שיקום עזה Sunrise Project - עלינו לראות אותו כהזדמנות עצומה ולא רק כאיום.

שלישית, החשוב מכולם לטווח הארוך - ישראל חייבת להיכנס למתווה של בחינה מעמיקה לצורך בשינויים מבניים, לטובת חיזוק החוסן הפנימי שלה והבטחת קיומה תחת סד לחצים עצום שהיא צפויה לחוות בעתיד הקרוב והארוך יותר.

ישראל עומדת בפני חלון הזדמנויות אסטרטגי צר וקריטי. אנחנו לא יכולים לחכות שהעולם יסתדר מעצמו. אם לא ניישר קו ונתכנן את המהלכים האסטרטגיים שלנו עכשיו - נישאר תקועים בסדר הישן שכבר מת. זו כבר לא שאלה של תיאום ביטחוני שוטף - זו המחויבות העליונה של הקברניטים להבטחת עתיד המדינה לדורות הבאים, מתוך הבנת הכרח עיגון האינטרס הישראלי העליון.

>>> רון צור הוא מנכ"ל חברת הייעוץ Sparks וחבר בכיר בפורום המומחים של המרכז להעצמת האזרח, ממנסחי חוק היעדים הלאומיים ותוכנית מעשה ידינו