"השכול השקוף" שהמדינה ממשיכה להתעלם ממנו

לפני כשבועיים, ישבתי כמה שעות ליד אביאלה חיאל, אימם של גידי ונועה היפים שנרצחו בנובה, ובעיקר רציתי להקשיב לה.

השנים הקשות שחלפו על בני המשפחות מאז אסון 7 באוקטובר והמאבק הסיזיפי שצלח להשבת החטופים - שמשפחות שכולות רבות התגייסו אליו, נותנות אותותיהם. כלומר, דווקא עם השבתם של החטופים, כמו נשמע איזה "גונג" פנימי שמחייב את כולם להתמודד עם האובדן הנורא שקרה למשפחה.

את אביאלה פגשתי במרחב המרפא "אדמה טובה" בנהלל, שהיא יזמה את הקמתו לטובת בני משפחות מאזור הצפון - זהו למעשה המרחב היחיד באזור העצום בגודלו, כדי שיוכלו להיות ביחד, ליצור בסטודיו לאומנות או לקבל טיפול משלים ומחבק שיאפשר להם לקום ולהמשיך למרות האבל העמוק.

בקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית יכולנו להתגייס בזכות המחויבות של הקהילות היהודיות בעולם ולהציע מענקי חירום בתחילה ומענקי שיקום בהמשך למשפחות השכולות, חטופים, פצועים בגופם ופצועים בנפשם לאחר שהוכרו על ידי ביטוח לאומי עם פגיעה העולה על 20% בגין פוסט-טראומה.

אולם, הסיוע החשוב של המדינה וגם שלנו, מיום שהוקמה הקרן, היה ויהיה מיועד בראש וראשונה לבני משפחה המיידית. אפשר להבין איך באסון כבד ופתאומי כמו פיגוע טרור כולנו רואים לנגד עינינו קודם כול את ההורים, בני הזוג והילדים. כשהיה מדובר בצעירים ללא משפחה משלהם, ראו את האחים - וגם זה עד 7 באוקטובר לא היה מובן מאליו בעיני הרשויות.

חייבים לטפל גם במעגל השני של הטראומה

את הרגע המכונן שבו הבנתי שנהיה חייבים לסייע לראשונה גם לבני המשפחה מהמעגל השני והשלישי, אני זוכרת היטב. מאבק משפחות החטופים חייב קהילה שלמה שתהיה סביבם ותסייע במטלות החיים שלא נעלמו לצד הירתמות למאבק. ענבר גולדשטיין לדוגמה, מהקולות החשובים מאז ה 7 באוקטובר, איבדה את אחיה נדב ואחייניתה ים בכפר עזה, והייתה צריכה להיות בחזית המאבק להשבתם של חן גיסתה, אגם, טל וגל אחייניה. או משפחות גת-דיקמן מבארי לדוגמה, גם הם היו שיקוף של המצב. אשל גת, האלמן של כנרת הגיבורה שחרצה לשון למפלצות חמאס, אביה של כרמל החטופה וחמיה של ירדן החטופה אף היא שהושבה בעסקה הראשונה. איך אפילו אדם חזק כמו אשל, שלא הכרתיו עד האסון, יכול לנהל גם את המאבק להשבתה של כרמל שלאסוננו נרצחה במנהרות וירדן שתודה לאל הושבה לארץ? למאבק נרתמו בני הדודים גיל ושי דיקמן ונטלו חלק ניכר במאבק. ראיתי מקרוב גם את בני הדודים של רום ברסלבסקי שנחטף מהנובה ותודה לאל הושב אלינו - אדם חג'ג' בראשית שנות ה-20 והראל דאבוש, אז בסך הכול בן 10, כשכל המשפחה מגויסת למאבק להשבתו כדי לעזור להורים.

למרות הזמן שחלף, אני עוד זוכרת בכיכר את הסבים והסבתות - למשל את סבתו של עמית שני בן ה-16 שנחטף מבארי והושב אחרי כ-55 ימים, ושאלתי עצמי מי רואה את הסבתא שפניה אומרות הכול.

היה לי ברור שלמאבק יש מחיר בלתי נראה במעגלים נרחבים הרבה יותר.

התחלתי בסיפורה של אביאלה, כי לא כל אחד מהנפגעים במעגל הראשון מסוגל להכיל שיש גם פגיעה במעגלים הרחבים יותר. אבל אביאלה, אישה חזקה ומיוחדת, הרגישה בעצמה כיצד מערכת היחסים של ושל שגיא, בעלה, משתנים מול הסביבה הקרובה ביותר של האחים והגיסים. בגילוי הלב הטיפוסי לה היא סיפרה לי כיצד כשהטלפון לא צלצל, כתבה יום אחד לאחיה "טוב, איבדתי את הילדים שלי, האם איבדתי גם את האחים שלי??". זה היה מהלך משנה קשר, אבל עדיין מה עושים כדי שהדודים האבלים של נועה וגידי ידעו איך מתמודדים עם אחיהם השכולים, ההורים אביאלה ושגיא, ועם האחיין המקסים שלהם הראל שאיבד את שני אחיו.

לאורך השנתיים וחצי האחרונות זכיתי לעמוד בראש שולחן עגול של עשרות גורמים - מארגונים מטפלים, דרך ביטוח לאומי משרדי ממשלה והרשויות המקומיות ועד בתי החולים. סביב השולחן דנו בסוגיות רגישות ובדיון אליו הזמנו את ענבר גולדשטיין היה לכולנו ברור שהטיפול הפרטני במעגל הראשון היה ויישאר קריטי לאורך השנים הבאות, אבל אם אנחנו רוצים לייצר מסלול המראה אמיתי לשיקום החברה הישראלית, אנחנו חייבים להגיע למעגלים הנוספים - לאלה שבצדק נקראים "שקופים".

אנחנו מוצפים באובדן. נכון שהחוסן שהציבור הישראלי מפגין הוא יוצא דופן בכל קנה מידה, אבל הזמן החולף מהטבח הקשה של 7 באוקטובר לא בהכרח משפר את המצב - חשוב להבין שהזמן לא בהכרח עושה את שלו אלא מייצר אתגרים חדשים וקשים. בקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית אנחנו פוגשות מדי יום את מכאוביו ותסכוליו של המעגל הראשון, אבל כדי שיהיה לו על מי להישען חייבים לחזק את מעגל הסבתות והסבים, הדודות והדודים, בני הדודים, אחיינים, גיסים ואפילו בני זוג גרושים - כדי לקום כל אחת מהמשפחות זקוקות "לכל הכפר".

התפקיד המכריע של המעגל השני בדרך לשיקום

מרגש כל כך לפגוש דודים ובני דודים של חטופים לצד דודים ובני דודים ששכלו אחיינים, גולשים, עוסקים באומנות, עוברים פעילות דיאדית ויחד מעבדים את החיים שאחרי. גם במשפחות חטופים שבהן יש "סוף טוב" ההתמודדות לא הסתיימה והמשפחות בונות את החיים מחדש סביב השבים.

ההצטרפות לאחת הקבוצות היא פשוטה - אנחנו מודעות היטב לעומס הנפשי הכרוך אפילו בהצטרפות למענים מהסוג שמעגל משפחתי מציע, ולכן מלווה בתהליכי רישום קלים וידידותיים

במפגש הדודים דודות במרחב ״אדמה טובה״, היה אור בחיבוק שבין אביאלה לאחותה ולאחיו של שגיא. אביאלה העבירה את הזמן בחוץ יחד עם הורים שכולים נוספים, בעוד האחים נכנסו לקבוצה למפגש החמישי במספר. שמענו מהם שהקבוצה מצילה אותם ואת המשפחה - הם לומדים איך לצעוד יחד בפרק החדש והקשה הזה.

ברחבי הארץ פועלות כבר עשרות רבות של קבוצות למעגל השני והשלישי, ובשנים הקרובות יעברו אלפי קרובי משפחה את התהליכים שנועדו לחזק ולשקם את חייהם. כולנו חייבים להעמיק את ההבנה שלצד הסיוע הפרטני למעגל הראשון, החתירה לשיקום מחייבת טיפול גם בקהילה הרחבה היותר של הנפגעים. אפשר לעשות זאת, ומיזם "מעגל משפחתי" הוא אחד הערוצים החשובים והחדשניים בדרך לתקומה.

>>> איילת נחמיאס ורבין היא חברת כנסת לשעבר, כיום יו"ר JReady והקרן לנפגעי טרור של הסוכנות היהודית.