חבל הצלה: איראן מחכה לטעות של ישראל בלבנון
הפירוז הלבנוני הוא הונאה גלויה: אלפי אתרי נשק של חיזבאללה נותרו פעילים בדרום לבנון, איראן משקמת את הארגון בכספים, כטב"מים ונשק מסוריה • צה"ל חייב להיערך לסיבוב נוסף, אך לא למהר אליו - רק בעיתוי שלא ישמש תירוץ לתקיפה איראנית, ורק אם ניתן להשיג הסדר מדיני עם לבנון • אחרת, המשך השחיקה עדיף על עוד מלחמה שתסתיים רק בהרתעה ולא בהכרעה • פרשנות
הצהרת צבא לבנון שלפיה דרום המדינה "פורז מנשק" אינה אלא מצג שווא, או לכל הפחות קביעה הרחוקה מן האמת. בשטח, מדרום לנהר הליטני, נותרו אלפי אתרים של חיזבאללה שלא נוקו מאמצעי לחימה. מדובר באתרים "ותיקים" שפעילי הארגון אומנם נטשו, אך המידע המודיעיני מצביע בבירור על כך שהם עדיין משמשים כמחסני אמל"ח פעילים.
כיום, המידע המודיעיני על אתרים אלו מועבר לממשלת לבנון באמצעות מנגנון התיאום הבין-לאומי (הכולל את ישראל, לבנון, צרפת, ארצות הברית ויוניפי"ל), אך זו נמנעת מפעולה באופן שיטתי. למעט מקרים חריגים ומצולמים - שבהם "המעט מעיד על המרובה" - בשאר המקומות שורר שקט מתעתע. אומנם פעילי חיזבאללה אינם נוכחים פיזית באתרים אלו, וכל ניסיון חזרה שלהם מסוכל על ידי צה"ל, אך התשתית הצבאית נותרה על כנה.
חמשת מנועי ההתעצמות של חיזבאללה
במבט רחב, חיזבאללה לא הוכחד. הוא נמצא בתהליך התאוששות מואץ, בעיקר מצפון לליטני, הנשען על חמישה אדנים מרכזיים:
- הזרמת כספים איראנית: טהראן מצליחה להעביר תקציבים לשיקום הארגון דרך טורקיה וחלפני כספים באמירויות. כספים אלו מיועדים למשכורות, למימון דיור לעשרות אלפי עקורים ממשפחות הארגון, לפיצויים ולרכש צבאי. יתרה מכך, נראה כי איראן מנסה לחדש את "הציר הדיפלומטי" - שיטה שבה שר החוץ האיראני מעביר מזומנים במזוודות (מעל 100 מיליון דולר בשנה).
- שיקום הייצור העצמי: דגש מיוחד מושם על ייצור כטב"מים בסדנאות מקומיות קטנות. מדובר בלקח מרכזי מהמערכה האחרונה, שכן הכטב"ם נתפס בעיני הארגון כנשק האסטרטגי היעיל ביותר שזרע חרדה בישראל.
- השוק השחור בסוריה: סוריה המפורקת הפכה לכר פורה לאוליגרכים וסוחרי אמל"ח שבוזזים את מחסני הצבא הסורי ומוכרים את תכולתם לחיזבאללה. המציאות בסוריה כיום מזכירה את הכאוס שלאחר התפרקות ברית המועצות, שבו שחיתות ואינטרסים אישיים גוברים על אינטרסים מדינתיים.
- שיבוש הציר היבשתי, לא ניתוקו: חוסר השליטה של המשטר הסורי במרחבי המדבר המזרחיים וריבוי נתיבי ההברחה בגבול לבנון מונעים אטימה הרמטית. הגשר הקרקעי מאיראן שובש, אך הוא עדיין פעיל.
- שיקום שדרת הפיקוד: הזמן פועל לטובת חיזבאללה. המערכים שנפגעו עוברים רענון, ומינוי מפקדים חדשים לצד ניצול ניסיונם של הבכירים ששרדו מאפשר פיקוד ושליטה מחודשים. אפילו נעים קאסם מתחיל לצבור ביטחון עצמי, ונאומיו הופכים רהוטים (גם אם משמימים) יותר.
השאלות שעל הפרק: עיתוי ושיטה
בטווח הארוך, המגמה הזו מטרידה מאוד. אף שהאיום הנוכחי קטן באופן ניכר מזה שהיה ערב המלחמה, ללא פירוק אפקטיבי של חיזבאללה על ידי ממשלת לבנון או שינוי משטרי באיראן - ישראל, בפוסט-טראומה ממתקפת 7 באוקטובר, תידרש לפעול שוב.
אולם, בטרם נפעל, עלינו להשיב על שתי שאלות קריטיות:
- שאלת העיתוי: תקיפה נרחבת כעת עלולה לשמש כתירוץ לאיראן לתקוף את ישראל כדי להסיט את הקשב העולמי. איראן עשויה "להקדים תרופה למכה" אם תעריך שישראל מתכוונת לתקוף אותה לאחר שתסיים עם חיזבאללה. עלינו לאפשר למאמץ הדיפלומטי האמריקני למצות את עצמו; ממשל טראמפ הבלתי צפוי, המעודכן בשקרים הלבנוניים, עשוי להפעיל לחץ חסר תקדים על ביירות.
- שאלת "היום שאחרי": איך מבטיחים שההישג הצבאי לא יתמוסס? המערכה הבאה חייבת להיות מערכה מכריעה, לא עוד "מבצע הרתעה" מוגבל באש שישאיר את תושבי הצפון בחרדה.
ישראל זקוקה למערכה משולבת של אש ותמרון שתשודך לתהליך מדיני מהיר. המטרה הסופית חייבת להיות הסכם הפסקת אש שיוביל להסדר שלום עם לבנון (או לכול הפחות נורמליזציה), תוך חיזוק צבא לבנון כגורם הריבוני היחיד. כל סיום אחר אינו מצדיק את המחיר של מלחמה רחבה: בידוד בין-לאומי, מחאה עולמית ושסע פנימי עמוק בישראל.
אם הסדר כזה אינו בר-השגה כרגע, האסטרטגיה המדויקת יותר תהיה המשך "שחיקה מתחת לסף המלחמה" - שיבוש מתמיד של התעצמות הארגון מבלי להיגרר למערכה כוללת בטרם הבשילו התנאים המדיניים. ועד אז להכין את צה"ל למבצע נרחב ויעיל, ולבנות את הלגיטימציה הפנימית והבין-לאומית למהלך כזה.
אלוף במיל' תמיר הימן הוא ראש אמ"ן לשעבר ומפקד הגיס הצפוני לשעבר. כיום הוא עומד בראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)