מה הטעם לרדוף אחרי דירה, אם בקצב הזה בעוד עשור הילדים שלכם כבר לא ירצו לגור בישראל

לפני כחודש פשטתי את מדי המילואים. לראשונה יצאתי באמת לאזרחות, והשאלות של ה"דודות" לא איחרו להגיע: "נו, ממה אתה מתפרנס עכשיו?". השאלות האלו הן לא רק חטטנות ישראלית, הן סוג של "רחמים". במחנה שלי, אם לא נרשמת לטכניון או הקמת סטארטאפ, אתה שקוף. אם בחרת בשירות הציבורי, כנראה שוויתרת לעצמך או ש"לא מצאת את הכיוון". הזלזול הזה הוא הרעל שמשאיר את המדינה שלנו בידיים של מי שכן רואה בשלטון שליחות או בידי גרוע מזה - כר פורה לחלוקת ג'ובים לעסקנים לא מתאימים.

במשך עשורים, המחנה הליברלי חי באשליה שרווחה אישית היא חזות הכול. השקענו את כל ה"אקוויטי" שלנו בבניית הבית הפרטי, וזנחנו לגמרי את החובה לטפח את הבית הלאומי. גילינו באיחור שבזמן שעיצבנו ארבעה קירות בהוד השרון, הפסדנו במלחמה על ניהול המדינה. אנחנו חומר אינדיווידואליסטי משובח, כזה שמוליד יוניקורנים שמממנים את הקופה הציבורית, אבל שכחנו את הסטארטאפ הציוני. שכחנו שצריך גם "לעשות מדינה".

להבדיל, הביטו על הציונות הדתית. אפשר לבקר את האידיאולוגיה שלה, אבל אי אפשר שלא להתפעל נוכח הצלחתה. מגזר קטן שהגיע להשפעה אדירה. בזמן שאנחנו מדדנו הצלחה ב"אקזיטים", הם מדדו אותה בכיבוש מוקדי כוח. הם לא שאלו "איפה השכר גבוה יותר", אלא "איפה אפשר להשפיע". הם נמצאים בשירות הציבורי, בצבא ובתקשורת כי המנהיגות שלהם סימנה את המקומות האלו כחיוניים. יש להם אתוס, והם מרגישים חלק ממשהו גדול יותר.

לעומתם, המחנה הליברלי התמכר להצלחה האישית ונותר חסר אחיזה במוסדות המדינה או בתשתית חברתית. ללא תחושת שליחות החורגת מהרווח האישי. הליברלים הישראלים הפכו לאלו שמממנים את המסיבה, בעוד שהחרד"לים, החרדים ובני המשפחה של חברי מרכז הליכוד הם בעלי הבית.

זעם ברחובות לא מחליף שליטה במוסדות השלטון

יהיה זה חטא לטעון שהמחנה הליברלי אדיש. בשנת 2023 יצאו המונים לרחובות להיאבק ברפורמה המשפטית. אבל עוצמה ברחוב שלא תורגמה לכוח פוליטי היא כמו מנוע על "ניוטרל" - הוא מייצר המון רעש ואנרגיה, אבל הגלגלים לא זזים. מטה המחאה, "חופשי בארצנו", הוא הסטארטאפ הכושל בתולדות ישראל. הוא ייצר תשתית מעולה לפריקת זעם, ולא זיהה שהצעד האסטרטגי המתבקש הוא המרת הכוח האזרחי האדיר להצמחת מנהיגות אפקטיבית וליצירת תנועה עם עומק אידיאולוגי שתוביל שינוי אמיתי, בקלפי. במקום זה המחאה נשארה עם אנשי שוליים שמכתימים סקטור שלם ומתון באידיאולוגיות קיצוניות.

מחנה השינוי כל כך לא סגור על הדרך, שאפילו שמו נגזר מהתנגדות למחנה שמנגד. הפתרון הוא לא עוד שלט בצומת, הפתרון הוא "עדכון גרסה". ראשית, נדרשת תשתית אידיאולוגית ברורה. כזו כבר מופיעה במגילת העצמאות, המתיכה את מורשת ישראל עם ערכי חירות ושוויון. שנית, עלינו להפסיק לצפות מהצד ולאייש את מוקדי ההשפעה. שירות ציבורי כשליחות - הוא האמצעי האפקטיבי באמת. ביום שבו הבן שלך, שממורמר בפייסבוק והיה במגלן, יהיה מפקד תחנת המשטרה - הרציחות במגזר הערבי יחקרו לשביעות רצונך.

עלינו לתגמל חברתית את ההשתתפות בשירות הציבורי. אסור לאבד את האינדיווידואליזם, הוא נשמת אפה של אומת הסטארטאפ, אבל חייבים לבנות מעליו קומה של אחריות לאומית. עלינו לומר לצעירים: אל תסתפקו בלבנות אפליקציות; לכו לבנות את התשתית שתבטיח שהן יוכלו להיכתב כאן. דור ההורים השאיר לנו הייטק חזק, אך חברה פצועה. המשימה שלנו היא מדינה ליברלית ושורות מאוחדות של אנשי ביצוע במערכת.

כששואלים אותי "אבל מה עם העתיד שלך?", אני עונה: הפעילות הציבורית היא העתיד שלי, שלנו. רק כשנחבר את השליחות האישית לניהול המדינה, נהפוך למארחים בבית של כולנו. אז אל תשאלו "מה יוצא לי מזה"; תשאלו את עצמכם מה שווה הדירה שעיצבתם בהוד השרון, אם בעוד עשור הילדים שלכם לא ירצו לחיות פה. מעורבות אינה מותרות - היא הדרך היחידה להבטיח את עתידה של מדינת ישראל כבית הלאומי לעם היהודי.

>>> עידו קרן הוא ממייסדי ארגון "כתף אל כתף"