המזרח התיכון החדש משאיר את ישראל מאחור

בעוד עיני כולם נשואות למפרץ, סביב השאלה אם תהיה מלחמה נגד איראן או הסכם עימה, מדינות האזור מחפשות את דרכן. החלוקה הבינארית לפני המלחמה ובמהלכה לציר "ההתנגדות", שכלל את איראן, חיזבאללה, חמאס, החות'ים, ציר המדינות המתונות - ישראל, מדינות השלום והנורמליזציה, לצד סעודיה - וציר האויב למחצה - טורקיה וקטאר - מפנה מקומו להיערכויות יותר גמישות, שחוצות קוים ישנים. היערכויות אלה אינן רואות באיראן, לפחות פומבית, סכנה מרכזית לאזור.

ב-3 בפברואר 2026 הגיע נשיא טורקיה, ארדואן, לביקור רשמי בסעודיה, ובסיומו פורסמה הודעה משותפת ארוכה המשקפת רצון משותף לחזק את קשרי הכלכלה, האנרגיה והביטחון בין שתי המדינות. ההודעה גם מביעה תמימות דעים בנוגע למרבית הבעיות באזור: סוריה, תימן, סודאן, עזה, סומליה, עם דגש מיוחד על פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. בהכללה, שתי המדינות תומכות בשימור השלמות הטריטוריאלית של כל המדינות המאוימות על ידי כוחות אירדנטיים. עם זאת, הרעיון שטורקיה תצטרף לברית שנחתמה בין סעודיה לפקיסטן ירד מהפרק, כנראה בשל אי הרצון של טורקיה לנכר מדינות אחרות במזרח התיכון.

לצד זה, בין סעודיה לאיחוד האמירויות, שתי מדינות קרובות שהיו חלק אינטגרלי מציר מדינות השלום והנורמליזציה, התפתחה מתיחות על רקע תחרות ויריבות לגבי המתחולל בתימן, סודאן וסומליה. בשלושת האזורים הללו איחוד האמירויות תומכת בגורם המורד, החותר לשנות את הסטטוס קוו. זוהי קריאת תיגר לא רק על המדיניות הסעודית, אלא גם על מקומה המרכזי בחצי האי ערב, בעולם הערבי ובמזרח התיכון.

יום לאחר ביקורו בסעודיה, ארדואן הגיע לביקור רשמי במצרים וגם שם הושגו הסכמות לחיזוק שיתופי הפעולה בתחומי הכלכלה, אנרגיה וביטחון, כולל שאיפה להגדיל את הסחר בין שתי המדינות מ-9 ל-15 מיליארד דולר בשנה, אספקת גז ממצרים לטורקיה והרחבת שיתוף הפעולה בין ציי שתי המדינות. ההודעה המשותפת המצרית-טורקית הביעה אף היא תמימות דעים במרבית הסוגיות האזוריות. ביקור ארדואן בא על רקע חתימת הסכם באוגוסט 2025 לייצור משותף של מזל"טים, תרגיל ימי משותף בספטמבר 2025 וביקור מפקד חיל האוויר הטורקי במצרים ב-17 בפברואר 2026.

כעבור כמה ימים, ב-23 בפברואר, הגיע א-סיסי לסעודיה - ביקור שנועד להדגיש את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות והעמדה המשותפת שלהן כמעט בכל הנוגע לבעיות האזור, ובמיוחד בסוגיה הפלסטינית. כך נסגר התיאום המשולש עם טורקיה, אם כי באופן בילטרלי.

לצד זה, מצרים, טורקיה וסעודיה משתתפות במועדון ה"שמינייה" - הרכב מעט משונה הכולל עוד שלוש מדינות ערביות (ירדן, איחוד האמירויות וקטאר) ושתי מדינות איסלאמיות (פקיסטן ואינדונזיה). מדובר בתופעה חדשה בארכיטקטורה המדינית האזורית, המחברת בין מדינות שאינן סמוכות גיאוגרפית. ראשיתה עוד בפסגה הערבית-מוסלמית שהתכנסה בריאד בחודש נובמבר 2023, כחודש לאחר מתקפת חמאס ופריצת המלחמה. אחת התוצאות של הוועידה הייתה הקמת נציגות משותפת, כדי לקדם הפסקת אש וסיוע הומניטרי בעזה. מאז נפגשו נציגי הקבוצה הזו כמה פעמים ופרסמו הצהרות משותפות. האחרונה שבהן ב-17 בפברואר 2026, המגנה את ההחלטות החד-צדדיות של ממשלת ישראל בנוגע להפקעת אדמות ב"שטחים הכבושים", מתריעה בפני הסלמה בשטח וקוראת לקהילה הבין-לאומית לנקוט צעדים ממשיים לעצירת הצעדים הללו.

המטוטלת המדינית היא תולדה של השלכות המלחמה מצד אחד, ומדיניות ישראל מצד שני. למעשה, ארבע התפתחויות מרכזיות תרמו לשינויים:

• החלשת הציר האיראני: העובדה שאיראן ושלוחותיה במזרח התיכון נחלשו בעקבות מלחמת חרבות ברזל הורידה את מפלס הדאגה, בעיקר בקרב מדינות המפרץ. כתוצאה מכך, הצורך של מדינות אלה ביכולותיה הצבאיות של ישראל פחת. לאור העובדה גם שיחסיהן עם ארצות הברית של טראמפ השתפרו, החשיבות של העוגן הישראלי פחתה. דומה כי עתה מרבית מדינות האזור דווקא אינן רוצות בפריצתה של מלחמה נגד איראן, וזאת כדי שלא לזעזע עוד את היציבות האזורית.
• מדיניות תוקפנית של ישראל באזור: הדימוי הישן של ישראל במזרח התיכון כמדינה תוקפנית, החותרת לרכוש הגמוניה אזורית באמצעות שימוש בכוח צבאי, עלה מחדש. התקיפה של ישראל בקטאר - שאינה מוגדרת ונתפסת באזור כמדינת אויב של ישראל או של מה שהיה "הציר המתון" - גרמה לפקפוק מחודש בצורך ובתבונה של שיתוף פעולה פומבי עם ישראל. גם ההכרה של ישראל בסומלילנד, אף שיש בה אינטרס ישראלי במרחב הים האדום, נתפסת במזרח התיכון כצעד תוקפני החותר להשיג שליטה במרחב ולזעזע את היציבות האזורית, הנשענת על הכרה במדינה הטריטוריאלית הקיימת (סומליה במקרה הזה).
• מדיניות ישראל בסוגיה הפלסטינית: מדיניות ישראל בעזה, הצהרות מתלהמות ומיותרות של שרים בממשלה, התנכלויות של מתנחלים בשטחי יהודה ושומרון נגד פלסטינים, הפרות סטטוס קוו באל-חרם אל-שריף שאינם נענים בתגובה הולמת, המהלכים של ישראל להשתלטות על קרקעות בשטחי C - כל אלה מעמידים את ישראל מול כמעט כל השחקנים באזור, שתומכים בצורה כזו או אחרת בפתרון מדיני בעזה ובהתקדמות לקראת פתרון של שתי מדינות. זיהוי בפומבי עם ישראל, לא כל שכן חתימת הסכמי נורמליזציה עמה, נתפסים כצעדים לא לגיטימיים שעלולים לסכן את המשטר או השליט. ישראל גם נתפסת כמי שמנצלת את התמקדות האזור בסוגית איראן כדי לממש צעדים בשטח.
• בעל ברית אמריקני שמייתר את הצורך בישראל: במשך שנים ארוכות מדינות ערביות ומוסלמיות ביקשו להיעזר בישראל, בגלוי או בסתר, בהשפעתה שלה ובהשפעת הלובי היהודי על הממשל והקונגרס בארצות הברית. ואולם, מאז נכנס טראמפ לתפקידו בינואר 2025, הוא השכיל ליצור קשרים ידידותיים אישיים עם מרבית השליטים האוטוקרטיים במזרח התיכון באופן שמייתר כל התערבות ישראלית. אפילו ההכרה הישראלית בסומלילנד לא הביאה בכנפיה הכרה אמריקנית, כפי שאולי קיווה וציפה שליטה.

הסערה באזור, שחוללו מתקפת חמאס ומלחמת חרבות ברזל, יצרה בלבול, אי-יציבות, אי-ודאות ואי-ביטחון, שבמידה רבה עדיין נמשכים לנוכח אפשרות של מלחמה באופק מול איראן. במצב הזה של "חולות נודדים", מדינות נוטות "לגדר" סיכונים: לא לשים את יהבן על גורם, ציר או קואליציה אחת. במידה רבה, כולן הפכו להיות "קטאר": דהיינו, מדיניות גמישה היוצרת קשרים עם מדינות רבות ככל האפשר, וזאת כדי לשמור ככל האפשר על יציבות המשטר והאזור.

ככל שחולף הזמן, הישגיה הצבאיים של ישראל בעזה, בלבנון ובסוריה מתמסמסים. לצד זה, גם ההישגים המדיניים בעקבות "הסכמי אברהם", כולל הסיכוי לנורמליזציה עם מדינות ערביות ומוסלמיות, ובמיוחד עם סעודיה, מתפוגגים. מדיניות הפנים של ישראל ממשיכה לחבל במדיניות החוץ שלה ואם לא יחול שינוי של ממש, ישראל עלולה למצוא עצמה מנודה. עבור רבים "עם לבדד ישכון" היא גזרת גורל של העם היהודי, אבל ההתפתחויות באזור מאז חתימת ההסכמים עם מצרים, ירדן, הפלסטינים ומדינות "הסכמי אברהם" מלמדות כי אפשר גם אחרת.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי