התקציב עבר, אך החשבון האמיתי עוד לפנינו

בימים בהם ישראלים רבים מנסים לקיים שגרה בין אזעקה לאזעקה - דיונים על תקציב, גירעון ורפורמות עלולים להישמע טכניים ומרוחקים. הביטחון האישי והלאומי מטפסים לראש סדר העדיפויות, ובצדק. אך דווקא עכשיו חשוב לשאול שאלה רחבה יותר: האם למדינת ישראל, תחת השיטה הנהוגה בה, יש בכלל יכולת להבטיח כלכלה חזקה שתאפשר את שגשוגה ואף את עצם קיומה?

• אופטימיות מסוכנת בשעת מלחמה | פרופ' קרנית פלוג

מתוך הפריזמה הזו צריך לבחון את דיוני תקציב המדינה, שהם סימפטום לבעיה הגדולה יותר: שיתוק מבני של המערכת וחוסר יכולת לבנות תשתית וחוסן החיוניים לעצם קיומנו.

בשנים האחרונות - שנינו חווינו זאת מבפנים - מתוך המועצה הלאומית לכלכלה, ומתוך ועדת הכספים של הכנסת: תקציב המדינה, הכלי החשוב ביותר באמצעותו ממשלה אמורה לקבוע סדרי עדיפויות לאומיים ולייצר ודאות ולמשק - הפך לזירה של סחר מכר פוליטי להשגת מטרות קצרות טווח שלא מקדמות את המשק ואף פוגעות בחוסנו העתידי.

רפורמות כלכליות משמעותיות נתקעות פעם אחר פעם מול מכבש לחצים פוליטיים וסקטוריאליים. זו אינה בעיה של ממשלה ספציפית - זהו כשל מבני החוזר על עצמו שוב ושוב, ונוגע לעצם יכולתה של המערכת לקבל החלטות קריטיות למשק. הפער הזה, אשר מקצין משנה לשנה - הופך מבעיה מוכרת של מערכות דמוקרטיות בכל העולם, לשאלה קיומית עבור ישראל.

כדי להבין את גודל הבעיה צריך להביט על התמונה הרחבה: עלויות המלחמה מאז 7 באוקטובר נאמדות בכ-300 מיליארד שקל. את עלויות הסבב הנוכחי עוד מוקדם להעריך, אך ברור שהן יגיעו לעשרות מיליארדים נוספים. בנוסף, סביר שמערכת הביטחון תקבל תוספת קבועה של כ-35-40 מיליארד שקל לשנה - ביחד הסכומים מסתכמים לתוספת עלויות של כ-80 מיליארד שקל - הכפלה של תקציב הביטחון בעשור הקרוב.

לא נדרשת מומחיות כלכלית מיוחדת כדי להבין את המשמעות: כדי להמשיך ולממן צבא חזק ובו בזמן לספק רמת חיים סבירה לאזרחים נדרשת כלכלה חזקה וצומחת במיוחד. לצורך כך, נדרשות רפורמות עמוקות שיבטיחו פריון עבודה גבוה והשתתפות רחבה יותר בשוק העבודה, שירות ציבורי יעיל יותר, רגולציה הגיונית והשקעה בתשתיות. ומעל לכל אלו, נדרשת מערכת שלטונית שמסוגלת לראות את התמונה הרחבה, לחשוב אסטרטגית ולנהל סיכונים.

התקציב שאושר השבוע הוא תזכורת נוספת לכך שהבעיה המרכזית של ישראל איננה מחסור ברעיונות, במומחים או במשאבים. הבעיה היא שורשית ועמוקה בהרבה, ונוגעת בחוסר יכולת של ממשלות ישראל לתפקד. כאשר פעם אחר פעם נכשלות הממשלות בניסיון לקדם רפורמות נחוצות, ברור לכל שהבעיה איננה נקודתית או פרסונלית - זהו כשל מבני של השיטה.

מאז 7 באוקטובר המונח "קונספציה" תפס את מרכז הבמה. התקווה שיהיה בסדר עם הביטחון של עוטף עזה עלתה באלפי חיי אדם. האמונה שהכול יהיה בסדר בכלכלה אם נמשיך להתעלם מבעיות היסוד שלנו - עלולה להתגלות כקונספציה החדשה ותעלה לא פחות.

על מנת שלא נופתע שוב ושוב ונשלם על כך ביוקר, הגיע הזמן שנבחן ברצינות גם את שורש האיום הפנימי - זה שמונע מאיתנו קבלת החלטות קריטיות לחוסן הלאומי ויישומן. עלינו לעבור ממערכת הפעלה שמתמרצת פופוליזם, מלחמות ערכים, וחלוקת משאבים סקטוריאלית - לשיטה המבטיחה יציבות, אחריות פיסקלית, יעילות ותכנון אסטרטגי. דרישה משותפת לרפורמה מבנית בשיטת הממשל היא אפשרית והכרחית כדי להבטיח שישראל תחגוג את שנת ה-100 שלה כמדינה יציבה, בטוחה ומשגשגת.

>>> פרופ' יוג'ין קנדל, לשעבר יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, מייסד-שותף בארגון ISFI לשינוי שיטת הממשל בישראל

>>> אלכס קושניר, לשעבר יו"ר ועדת הכספים ומנכ"ל ארגון ISFI לשינוי שיטת הממשל בישראל