האורניום שנשאר - והסיבה האמיתית להמשיך להילחם

היום (שישי) ימלאו שלושה שבועות למערכה באיראן, וסופה לא רק שאינו נראה לעין, אלא עדיין אינו מוגדר. בוושינגטון מסמנים את מטרות המלחמה מחדש כמעט כל יום, בתדרוך של הנשיא ומי מאנשיו שבו נאמרים לא אחת דברים הסותרים את מה שנאמר אתמול. בישראל איש אינו מעז לחלוק על המסר שכל יום נוסף של לחימה טוב לנו. זאת למרות שגם פה וגם שם הולך ומתגבש קונצנזוס בקרב יודעי דבר, לפיו המטרה שאיש לא הצהיר עליה בקול, "הפלת המשטר האיראני", לא תושג גם אם יימשך המבצע עוד שבועות רבים.

את המחירים של המלחמה עבורנו - עורף מותש ומשותק, כלכלה חבוטה, ובעיקר התפשטות התפיסה לפיה ישראל היא זנב מתסיס שכישכש בכלב האמריקני, לא רק באירופה אלא גם בחלקים הולכים וגדלים של הציבור האמריקני - אף אחד לא באמת סופר. הדיון עליהם נגרר אוטומטית למחוזות המייגעים של "כן ביבי, לא ביבי", הנושא שכל הציבוריות הישראלית סבה סביבו כמה שנים ואף אחד לא משנה ביחס אליה את דעתו.

מלחמה בסגנון האמריקני

ההישגים אינם מעטים. ולא, לא מדובר בחיסול בכיר כזה או אחר במשטר, שחוץ מהרטט הכמעט ארוטי שהוא גורם באולפנים אינו משנה בדבר את תמונת המלחמה. בראש וראשונה, ההישג הוא במהלומה העזה על היכולות האיראניות השונות, שיחד עם החבטה ביסודות של המשטר תגרום ודאי לאיראן, גם אם האייתוללות ימשיכו להחזיק בהגה, לתקופה ארוכה למדי של עיסוק פנימי, שיפחית את התוקפנות שלה ברחבי האזור וביחס לישראל. אלא שמדי יום התפוקה השולית ההישגית של הפעולה פוחתת באופן ניכר, ובמקביל הנזקים הולכים ומצטברים.

"גם בתקופת ה'דשדוש' המתמשכת", כתבה ועדת וינוגרד בדוח הסופי שלה על מלחמת לבנון השנייה. "התאפיינה הפעולה הצבאית במהלכים מאולתרים, מוגבלים בטווחיהם, מתוך ציפייה מתמדת כי המהלך הצבאי ייעצר תוך זמן קצר ביותר. זאת למרות שבאותו זמן ביקשו הצבא והדרג המדיני תוספת של זמן ללחימה, והדרג המדיני היה ער לכך שאין היתכנות להפסקת אש מהירה בתנאים קבילים על ישראל".

הפעולה הצבאית הפעם אינה מאולתרת. להפך, היא מתנהלת כמו שהאמריקנים מנהלים מלחמה - במקסום מתוכנן של תעשייה וניהול, על פי לוח זמנים של כשישה שבועות שתוכנן מראש. אלא שהתכנון הזה נעשה במעמד צד אחד. והאיראנים, בפעולה קרת רוח ומחושבת למרות העריפה החוזרת ונשנית של דרג מדיני וצבאי, מתנהלים מולו במישור אחר לגמרי, שמזכיר במשהו את התנהלות חיזבאללה באותה מלחמה: הם ינצחו באמצעות "אי-הפסד", שמשמעו שהמשטר יישאר על כנו, ובצד השני יהיה מחיר פוליטי כבד, כי ההישגים הפיזיים של המלחמה יחווירו לעומת אי השגת מטרה מקסימלית (אם לא הצהירו עליה במפורש).

בתחילת המלחמה נדמה היה שהכול מניחים שטראמפ יהיה האיש שיעצור אותה במהרה, כפי שעשה בחודש יוני 2025. הרי את מה שהניח על השולחן כיעד – פגיעה ביכולות הצבאיות ו"יצירת תנאים להפלת המשטר" – אפשר לומר שהפעולה השיגה כבר ביממות הראשונות שלה. אבל נדמה שככל שהזמן עובר, המחיר הכלכלי והפוליטי מאמיר וההישג האולטימטיבי הולך ומתרחק. טראמפ נמצא בדיוק באותו מקום בו היה אהוד אולמרט ב-2006, או נשיאי ארצות הברית ביחס לווייטנאם: הוא מתקשה להפסיק, ממש כמו מישהו שמחזיק מניה צונחת ויודע שברגע שימכור אותה ההפסד יהיה אמיתי. ההיסטוריון דייוויד הלברשטאם כינה זאת, בספרו הקלאסי על וייטנאם, "The Making of a Quagmire", שם שניתן לתרגמו באופן חופשי מאוד ומוכר לאוזניים ישראליות ל"איך שקענו בבוץ".

המטרה: הדבר המרכזי שאיראן לא תוכל לשקם

"איך קרה הדבר", המשיכה ועדת וינוגרד ושאלה. "שבמשך שבועות ארוכים לא התקבלה הכרעה במערכת המדינית ובמערכת הצבאית בין האפשרות של העצמת ההישג הצבאי על ידי מהלך קרקעי רחב, לבין ההחלטה להימנע מכך תוך מאמץ מהיר לסיים את המלחמה, כי מחיריו של מהלך כזה היו צפויים להיות גדולים מתועלתו?דהיינו, כיצד לא הובן כי ה'דשדוש' פעל לרעת ישראל, וכי לכן היה צורך לבחור בין סיום מהיר ככל האפשר של הלחימה לבין היערכות מהירה למהלך קרקעי רחב לטיפול יסודי יותר במערך חיזבאללה בדרום לבנון? נדגיש כי אין מדובר כאן בהחלטה שהתקבלה, ואשר - בדיעבד או אף מלכתחילה - ניתן לומר עליה כי הייתה החלטה שגויה. התמיהה כאן מתייחסת לעובדה כי במשך שבועות ארוכים לא היה דיון מסודר ולא הייתה הכרעה בשאלה מרכזית זו?" (הדגש במקור - דוח וינוגרד).

ההקבלה אינה מדויקת, כמובן. מהלך קרקעי נרחב להפלת השלטון באיראן אינו על השולחן. ייתכנו מהלכים מוגבלים, אבל גם הם יתרכזו בעיקר בנושא האנרגיה וגם בהם יש פוטנציאל הסתבכות. וכאמור, הפגיעה ביכולות האיראניות היא חשובה כשלעצמה. אבל גם בעניין זה, מי שחושב שביום שאחרי איראן לא תוכל לשקם את התעשייה הצבאית שלה אם תחליט לעשות זאת - משלה את עצמו. ממש כמו מי שסיפר לנו מעשיות מוגזמות על היקף הפגיעה שתעשייה זו ספגה בקיץ שעבר.

ויש עוד דבר, משמעותי מכולם, המבחין את איראן 2026 מלבנון 2006: העניין הפעוט של 440 ק"ג אורניום מועשר לרמה צבאית, שלמיטב הידיעה לא נפגעו עד כה. מקובל ונכון לחשוב שהתוצאה הגרועה ביותר היא משטר מוכה אך עומד, שבידיו חומר בקיע ברמה המאפשרת להפעיל מתקן גרעיני כלשהו, גם אם לא טיל שיכול להגיע לתל אביב או לניו יורק. בכך צריכה להיות ממוקדת תשומת הלב של מי שרוצה להימנע מהתוצאה הגרועה הזו או מחודשים נוספים של פעולה ללא תכלית.

אם יש אפשרות צבאית לפגוע במאגר הזה או להשתלט עליו, יש לעשות זאת. אם לא, כדאי לבחון אפשרויות כמו ההצעה הרוסית להעברת האורניום לשטחה, יחד עם משטר קפדני של פיקוח, מניעת העשרה והמשך האיום הצבאי אם איראן תפר את ההסכם. ספק אם טראמפ, שכבר סירב להצעה הרוסית, ונדמה שכרגע הוא נחוש להעמיס עוד ועוד ז'יטונים – שאת עלותם משלם גם הציבור הישראלי – יעשה זאת. בנימין נתניהו בוודאי לא ייזום את הפסקת הלחימה, וכרגע הוא נראה כמי שפוסע לתוך בוץ משלו בלבנון. אבל אם מי מהם לא יתעשת, או שבדרך נס יקרה משהו לא צפוי בטהראן, הבוץ כבר כאן.

>>> עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)