הצדקה, מצור ואז מכה: התוכנית שטראמפ כבר הפעיל נגד איראן

מי שמחפש את רגע ההכרעה האמריקני מול איראן, לא צריך להמתין להודעה רשמית מהבית הלבן - שכן הרגע הזה כבר התרחש. הוא לא קרה בפנטגון, לא בקונגרס ולא במועצת הביטחון - הוא התרחש במאר-א-לגו. שם, הרחק מהמצלמות, חל שינוי תפיסתי עמוק: מעבר מדיון בגרעין ובטילים, להחלטה עקרונית על פגיעה במשטר עצמו.

הנקודה הזו קריטית להבנת מה שאנחנו רואים בימים האחרונים, ובעיקר למה שאנחנו צפויים לראות בקרוב. לא מדובר בהסלמה אקראית ולא ברצף של תגובות אימפולסיביות - זהו אירוע מנוהל ומתוכנן, כזה שמתקדם לפי שלבים ברורים.

השלב הראשון כבר מאחורינו: קמפיין הנרצחים. הצפה מתמשכת של מספרי הרוגים, תיעודים קשים ועדויות שמחלחלות החוצה לאחר פתיחה חלקית של האינטרנט. זה לא קורה במקרה: ארצות הברית, כמו ארצות הברית, זקוקה לאקדח מעשן, לקזוס בלי - עילה למלחמה. האמריקנים זקוקים להצדקה מוסרית ופוליטית שתכשיר מהלך רחב יותר. הדימויים שיוצאים מאיראן עכשיו לא נועדו רק לזעזע - הם נועדו להכין.

השלב השני כבר מתגלגל: דיבור על מצור. לא מצור קלאסי נוסח ונצואלה, אלא יצירת תחושה של חנק מתהדק. וכאן חשוב לדייק: המשטר האיראני רגיל לחיות תחת סנקציות. הוא בנה כלכלה שמורגלת במחסור, בייצור עצמי ובקומבינות. לכן, מצור לבדו לא יפיל את המשטר. עם זאת, הוא מייצר מסך עשן, מצג של לחץ, תחושה של דיפלומטיה מתנהלת. זה דפוס שטראמפ משתמש בו שוב ושוב.

ואז מגיע השלב השלישי: השיח. משא ומתן, דיבורים - לא משנה איך תקראו לזה. איראן היא אלופת העולם בבזאר. היא תדבר, תאיים, תקליט נאומים - ובמקביל תשלח מסרים שקטים ותבקש זמן. אולם, התנאים שיונחו על השולחן יהיו כאלה שהמשטר האיראני לא יוכל לקבל. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הוא פשוט לא יכול. הדרישה האמיתית איננה פירוק תוכנית הגרעין, אלא פירוק מהות המשטר - והמשטר השיעי הקיצוני בטהראן לא יכול להסכים להפסקת קיומו שלו.

כאן נכנס האלמנט המרכזי: ההפתעה. התקיפה, כאשר תגיע, לא תהיה אירוע סמלי ולא מבצע של לילה אחד. לא ונצואלה ולא מדורו. זו תהיה מערכה אווירית ארוכה, מתמשכת, עם גלים חוזרים של תקיפות על סמלי משטר, מפקדות משמרות המהפכה, הבסיג', תשתיות השליטה והדיכוי. רוב הפעולה תתרחש מהאוויר, וחלקה באמצעים שהשתיקה יפה להם. המטרה איננה רק פגיעה ביכולת הצבאית - אלא יצירת תנאים שבהם העם יוצא החוצה.

ופה צריך לומר את האמת הקשה: העם האיראני הופקר. חודשים של ניתוק, אבטלה, קריסת מסחר, משכורות שלא שולמו בכלל. עכשיו מתחיל לצאת לרחוב דור שאין לו מה להפסיד, אנשים שמקליטים צוואות, אנשים שאיבדו בית, משפחה ופרנסה. למעשה, מחסום הפחד נשבר וזה לא גל שניתן להחזיר לאחור. גם אם יידעך לרגע - יבוא אחריו גל נוסף.

טראמפ הגיע לצומת דרכים היסטורי. או שהוא נכנס לספרי ההיסטוריה כמי ששחרר את המזרח התיכון ממשטר קיצוני שמערער את היציבות העולמית, או שהוא נופל בפח האיראני של הדחיות, השיחות הארוכות ומשיכת הזמן. עם חלון הזדמנויות שמוגבל עד בחירות האמצע, ועם הבנה שמה שהחל ב-7 באוקטובר היה ניסיון איראני רחב להשמיד את ישראל באמצעות שליחים - ההכרעה מתקרבת. אולי לא השבוע, אבל בקרוב - כנראה בקרוב מאוד.

>>> שגיב אסולין הוא בכיר לשעבר במוסד, מומחה לענייני איראן, השפעה ותודעה. כיום חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA)