ישראל מכה באיראן - ובבית שכבה דקה ביותר מחזיקה את הכול

והינה ישראל שוב מראה את עוצמתה. השבוע שעבר נפתח בדיווחים על פעולה מזהירה, בגאווה עצומה, איתנות מדהימה ותחושת אחדות אדירה. אנחנו לא באמת מופתעים; כבר למדנו למה אנחנו מסוגלים כשזה קשור להגנת המולדת. זה בוקר שכולנו מכירות היטב: הלב מתמלא גאווה, האמונה בצדקת הדרך בשיאה, וקיימת הבנה עמוקה שלשם כך התכנסנו ואיזו זכות גדולה זו לקחת חלק.

ואז, שנייה אחרי - המציאות נוחתת. שוב מתחילה מערכה ללא הגדרה של זמן. שוב את עם הילדים, מתמרנת ללא מסגרות, בריצות לממ"ד, עם שגרה שברירית. שוב הטירוף הזה של דאגה, הישרדות ועומס. את יודעת שהוא יעשה את מה שצריך בחזית, ואת תחזיקי את הבית, תתני לו נשיקה ותבטיחי שיתרכז במשימה ושאצלכם הכול בסדר. עובר יום ועוד יום, וזה מחלחל: זו כבר לא "שעת חירום" - זו שגרה של מערכות הולכות וחוזרות. מציאות חדשה.

במגרש הזה, אנחנו - אנשי המילואים, הסדיר והקבע ומשפחותיהם - שחקנים מרכזיים. הלוואי שזה היה המגרש היחיד. במקביל, אנחנו ממשיכים לשחק חזק במגרש של החיים שלא עוצר לרגע: משכנתה, עבודה, ילדים, הורים מבוגרים, בירוקרטיה. הכול ממשיך לדהור קדימה, בזמן שאנחנו מחזיקים על הכתפיים את הבעיות הגדולות של מדינת ישראל.

יש מי שמרים גבה ותוהה: מה הקשר בין הקושי היום-יומי בבית להכרעה הצבאית מול איראן?

התשובה היא שהקשר הוא הכול. אין מבצע באיראן, בעזה או בלבנון שמנותק מהמגזר המשרת ומיכולתו להמשיך להחזיק במשא הזה. אין מערכה שמנותקת מחוק הפטור מגיוס או מהמענה האמיתי למחסור בכוח אדם. אי אפשר לדבר על הרתעה לאומית בלי לדבר על המשרתים שמקיימים אותה בפועל, יום-יום, בגופם ובמשפחתם.

דווקא עכשיו, כשתחושת העוצמה בשיאה, חייבים להתעקש על חוק הפטור מגיוס והרחבת השורות. אם המשרתים ימשיכו להיות השכבה הדקה שמחזיקה את הביטחון הלאומי, בלי אמירה ברורה שמדינת ישראל שייכת למי שמוכן לקבל עליה אחריות, העוצמה שלנו תישען על יסודות רעועים.

השותפות במבצע הזה עם ארצות הברית לא תימשך לנצח; בסוף היא מבוססת על אינטרסים. ישראל חייבת לעמוד על עצמאותה הביטחונית, וזו תתקיים אך ורק בעזרת המשאב החשוב ביותר שלה: המגזר המשרת. אי אפשר לייבא ברכבת אווירית חיילים ומפקדים שחיים ונושמים את האתוס הציוני. אסור למדינה לקחת את המשאב הזה כמובן מאליו. מעמד המשרת אינו פריווילגיה, אלא הכרה עמוקה בכך שציבור שלם משלם מחירים שלא נמדדים רק בימי שירות. מדינה שלא תדע להוקיר בפועל את מי שמגן עליה תתקשה לגייס את הדור הבא של הלוחמים.

לא במקרה אנחנו נכנסים לדיון הזה בימי פורים. במגילת אסתר, מול האימפריה הפרסית, הנס לא התחיל בנשק אלא בקבלת אחריות. אסתר הבינה שאם לא תיכנס למלך - אין מי שיעשה זאת במקומה. גם היום, מול אותה גזרה במבצע "שאגת הארי", ישראל מפעילה עוצמה מרשימה. אבל הסיפור העמוק הוא מי מחזיק לארי את הבית כשהוא יוצא לשאוג, ומי סופג את האש בעורף.

הגיע הזמן שהנהגת המדינה תוריד את המסכות. אי אפשר למחוא כפיים ללוחמים על הישגים היסטוריים מול איראן, ובאותה נשימה להמשיך לקדם קומבינות פטור מגיוס. העוצמה של ישראל תישמר רק אם נדע לתת גיבוי מלא למי שמחזיק את הכול באמת: המגזר המשרת.

>>> רותם אבידר צאליק היא מייסדת ומנכ"לית שדולת המשרתים