טראמפ בצומת החלטה - והחלטותיו עשויות להיות דרמטיות

המלחמה עם איראן סוגרת שלושה שבועות, במהלכם התרחבה גם ללבנון. מאז שפרצה, ניתן לשרטט שלושה מהלכים מרכזיים במסגרתה: הפתעה, עליונות צבאית מובהקת של ישראל וארצות הברית ומענה א-סימטרי איראני בזירת האנרגיה הגלובלית ואיתגור החוסן החברתי בישראל.

כעת אנחנו נכנסים לשלב במלחמה שבו, חרף הישגים מרשימים, נדרש לבלום את מהלכיה הא-סימטריים של איראן במפרץ ובשוקי האנרגיה, ולמנוע ממנה מנופים ליום שאחרי, בדגש על שליטה במצר הורמוז, או שימוש באורניום המועשר שבידיה. המהלך המערכתי המסיים של המלחמה, שיבסס את התנאים להסדר בטווח הארוך, נמצא במגרש של טראמפ, והוא מחזיק בידיו "קלפים" לעליית מדרגה, ממנה נראה כי הוא עדיין שואף להימנע, בהפעלת העוצמות של ארצות הברית נגד איראן.

הפתעה, עליונות צבאית, א-סימטריה

המלחמה, נפתחה בהפתעה מצבית של איראן. קשה להאמין, אבל האיראנים נפלו פעם נוספת, אחרי המלחמה בחודש יוני שעבר, בתרגיל הונאת המשא ומתן. בעוד שהצדדים מדברים על "סבב טכני בווינה בתחילת שבוע הבא" וטראמפ אומר משהו על "יום שישי הבא" - המלחמה פורצת. ההפתעה הזו עולה לאיראנים בחיי המנהיג העליון ח'אמנאי, וב"עריפת" עשרות בכירים במנגנוני הצבא והמודיעין של המשטר, שחווה זעזוע קשה. סיכולי הבכירים נמשכים גם לאורך המלחמה, והחדירה המודיעינית העמוקה מייצרת הישגים נוספים (האחרון שבהם – סיכול "המנהיג הביטחוני העליון" עלי לאריג'אני, מפקד הבסיג' ושר המודיעין).

הפתעה נוספת מן הצד השני, הייתה מלחמת הקואליציה המשותפת של ארצות הברית וישראל. מדובר בשיתוף פעולה נדיר וחסר תקדים, ואירוע היסטורי ביחסי ישראל-ארצות הברית. לחימה אמריקנית-ישראלית "כתף אל כתף", משקפת מציאות הפוכה במאה שמונים מעלות ממלחמת המפרץ הראשונה ב-1990. אז, ארצות הברית דרשה מישראל להישאר מחוץ למערכה מחשש להתפרקות הקואליציה שבנתה עם מדינות ערב, למרות שסדאם חוסין תקף אותנו בטילים. הדפוס הזה התקבע במעלה השנים והמלחמות. הפעם האחרונה שישראל נלחמה לצד מעצמות הייתה במבצע סיני ב-1956 אז, כזכור, הייתה זו ארצות הברית שעצרה אותה.

חזרה למלחמה. ישראל וארצות הברית ביססו די מהר עליונות צבאית, באוויר ובים, ויכולת תקיפה מדויקת, מעל איראן ומנגד, תוך שחיקת יכולתה להגיב ביעילות, באמצעות נטרול מערכי ההגנה האווירית שלה, ושחיקת מערכי הטילים. זאת, באמצעות "ציד" משגרים ופגיעה רחבה בטילים, בכטבמ"ים ובצי האיראני. התוצאה: איראן סופגת מהלומות שנוחתות על צבאה, על הבסיס התעשייתי שלה על ראשי המשטר ומנגנוני הדיכוי שלו; ויכולתה להשיב באותה מידה - מוגבלת.

למרות ההפתעה הנקודתית, איראן הוכיחה כי נערכה למלחמה עם תוכנית סדורה, במוקדה תגובה אסטרטגית א-סימטרית עקיפה, שנועדה לפצות על נחיתותה בתחום הצבאי. ניתן למנות שלושה מאמצים א-סימטריים: התשת העורף הישראלי, פגיעה במדינות המפרץ וגרימת זעזוע לכלכלה העולמית כדי להזניק את מחירי האנרגיה. מעבר לשיגורי טילים וכטב"מים נגד ישראל (כולל על ידי חיזבאללה) ותקיפת תשתיות אזרחיות במדינות המפרץ, איראן העבירה את ההסלמה לממד הכלכלי, בעיקר באמצעות שיבוש עד חסימה של השיט במצר הורמוז.

איראן משיגה אפקט משמעותי יותר באמצעות מהלכיה הא-סימטריים, שמיועדים לכפות את סיום המלחמה בתנאים שהיא מנסה להכתיב - פיצויים, התחייבות שלא תותקף יותר ופינוי הבסיסים האמריקנים מהמפרץ. בעוד שהכלכלה הישראלית מגלה חסינות מרשימה לשיבושים בעורף, הירי למדינות המפרץ ובעיקר ההפרעה לחופש השיט במצר הורמוז, מייצרים הקרנות כלכליות מתרחבות ופגיעה בשרשראות האספקה, ברמה הגלובלית.

כידוע, בהורמוז עוברים 20% מצריכת הנפט העולמית, ושיבוש התעבורה הזניק את מחירו מכ-70 דולרים למעל 100 דולרים. המהלך הזה מפעיל לחץ על השווקים העולמיים ועל טראמפ בשנת בחירות.

העמידה במטרות המלחמה

בשבוע השלישי למלחמה, ארצות הברית וישראל מתחילות להתכנס לשאלת העמידה במטרותיה. ישראל, פחות ארצות הברית, שמה לה למטרה לייצר את התנאים להפלת המשטר באיראן. עם זאת, נדמה כי למרות שהמשטר הוחלש בצורה ניכרת ומנגנוני השליטה והדיכוי שלו נתקפו בהרחבה, הוא שרד, לפי שעה. המשטר, התארגן מחדש אחרי זעזוע קשה, ובינתיים מצליח למנוע יציאת אזרחים לרחובות, באמצעות משמרות המהפכה, שהגבירו את הדומיננטיות שלהם בשורותיו. בכל מקרה, ייתכן שקריאת התיגר נגד המשטר מצד הציבור האיראני - שטראומת הדיכוי הרצחני שעבר במהומות בחודש ינואר עדיין טרייה - תבוא כ"רעש משנה", במוקדם או במאוחר, ביום שאחרי המלחמה, כמו שקרה לאחר מבצע "עם כלביא".

מטרה מרכזית נוספת של המלחמה היא מה שכינה מזכיר המלחמה האמריקני, פיט הגסת', "הכרעת התעשיות הצבאיות" של איראן. מדובר בגרימת נזק גדול באמצעות תקיפות רחבות ביותר של תשתיות מחקר ופיתוח, קווי ייצור, מחסנים, מתקני ניסויים ועוד ועוד. על פי המדווח, בצה"ל מעריכים כי נפגעו שני-שלישים מיכולות הייצור של איראן ועוד אלפי מטרות נמצאות על הכוונת, כדי להאריך ככל הניתן את זמן ההתאוששות של מערכי הייצור וחזרתם לפעילות.

המטרה השלישית, עליה חוזר הנשיא טראמפ בדבריו כל הזמן, היא כי לאיראן לא יהיה נשק גרעיני לעולם. ישראל וארצות הברית משלימות תקיפות נגד תוכנית הגרעין (תשתיות ייצור ומחקר), אולם אחת הבעיות המרכזיות נותרה בעינה: איראן עדיין מחזיקה, בתת-קרקע, באתרים שנפגעו במלחמת 12 הימים בחודש יוני, כ-440 ק"ג אורניום מועשר ל-60%. זהו החומר עמו איראן עלולה בעתיד לנסות ולפתח נשק גרעיני, הגם שמדובר בתהליך מורכב וארוך יחסית, שיהווה הימור מסוכן מצדה, כיוון שיחשוף אותה למתקפות נוספות.

לא מן הנמנע שהוצאת האורניום מאיראן תמתין עד אחרי המלחמה, כפי שרמז באחרונה טראמפ עצמו. בתרחיש כזה, הנשיא צפוי לחתור לחדש את המשא ומתן עם איראן על הנושא תחת איום ב"סיבוב" אלים שלישי (אחרי בחירות האמצע). את האופציה הזאת בדיוק מבקשים האיראנים למנוע באמצעות הסכם לסיום המלחמה בתנאיהם. זאת, על בסיס יכולתם לגבות מחיר כבד ממי שיתקוף אותם, בניסיון להרתיע את ישראל וארצות הברית מ"סיבוב" שלישי, ובכך לייצר מרחב לפעולות שיקום יכולותיהם הצבאיות ואולי אף ל"פריצה" לנשק גרעיני.

הכדור עובר למגרש של טראמפ

חסימת מצר הורמוז ועליית מחיר הנפט בעקבותיה הפכו למשתנה מרכזי ומוביל, מבחינת טראמפ, בכל הקשור לסיום המלחמה ללא תמונת ניצחון של איראן ובלא לתת לה יכולת הרתעה מפני פעילות אמריקנית בעתיד.

בימים האחרונים ממשל טראמפ, בהובלתו האישית, התניע מהלך לבניית קואליציה בין-לאומית, שתשגר ספינות מלחמה להורמוז כדי לבסס מחדש חופש שיט מלא במצר. בינתיים, היוזמה נתקלת ב"כתף קרה" מצד מדינות אירופה ואסיה. אם הלחץ לא יוביל לפתיחת המצר, הכדור יחזור למגרש של טראמפ, שנדמה כי הוא מתקרב לצומת הכרעה גורלי. טראמפ אולי לא יכול לנצח את איראן באופן מכריע וחד-משמעי כפי שקיווה ביציאה לדרך - אך הוא בוודאי לא יכול להרשות לעצמו להפסיד לאיראן.

הנשיא כבר אותת כי הוא מוכן לעלות מדרגה בהסלמה, כשתקף תשתיות צבאיות של משמרות המהפכה באי ח'ארג, ממנו מייצאת איראן 90% מהנפט. ישנן הערכות כי טראמפ עשוי להחליט להשתלט על האי ולעצור את יצוא הנפט של איראן. בכך, יגיב טראמפ לאסטרטגיה האיראנית, שהפכה את המפרץ לבן ערובה, בלקיחת בן ערובה משלו - הנפט האיראני - אותו ימנף כדי ללחוץ על איראן לפתוח את מצר הורמוז, להוציא את האורניום משטחה ולעצור את ההתקפות נגד מדינות המפרץ.

חלופה נוספת שטראמפ מחזיק בידיו היא תקיפה נרחבת של תשתיות קריטיות באיראן (אנרגיה, תקשורת, חשמל וכדומה) כדי לגבות ממנה מחיר בלתי נסבל, ולהפוך את השיבוש במצר הורמוז לאסון מבחינתה, כדי שלא תחזור על ה"תרגיל" הזה בעתיד. במה שנראה כאיתות ברור לאיראן, טראמפ אישר (ומיהר להכחיש זאת) תקיפה של ישראל נגד מתקני גז אסטרטגיים בדרום איראן, ואיים בבוטות כי אם איראן תשוב ותגיב נגד תשתיות דומות במדינות המפרץ הוא יפעיל כוח חסר תקדים נגד מגזר האנרגיה האיראני. ועדיין, ניכר כי טראמפ מעדיף שלא לפסוע בנתיב הזה, כיוון שהוא כרוך בזינוק במחירי האנרגיה ובפגיעה לא רק במשטר אלא גם בעם האיראני.

לבסוף, טראמפ יכול לשחרר את "עדר הפילים" שלו - מערך המפציצים האסטרטגיים של ארצות הברית - לשגר אותו לתקיפות עומק בשמי איראן, ולייצר למשטר ולמשענותיו, נזק אסטרטגי חמור, גם בלא לתקוף תשתיות אנרגיה.

בשורה התחתונה, ייתכן שטראמפ יכול היה להסתפק בהישגי המלחמה עד כה, כולל חיסול ח'אמנאי והצמרת המדינית והביטחונית, להכריז על ניצחון ולעצור, אלמלא איראן חסמה את מצר הורמוז. המהלך האיראני במצר מוביל את הנשיא לצומת החלטה, שעלול להתברר כדרמטי: בין עליית מדרגה בעוצמה האמריקנית שתופעל נגד איראן לבין הסתפקות בהישגי הפגיעה בעוצמתה הצבאית, וחתירה לסגירת המלחמה, בהסכם או חד-צדדית. בקרב הזה בין ארצות הברית לאיראן, נדמה כי ישראל - למרות תקיפותיה הנרחבות, האפקטיביות והמרשימות בכל קנה מידה, בשטח איראן - הפכה לשחקן משני בסוגיית סיום המלחמה, שנותר להחלטות טראמפ וההנהגה האיראנית.

>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL

>>> אל"ם (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL