מאחורי "מתקפת החיוכים": כך איראן מנסה להרוויח זמן - מבלי לוותר על ליבת התוכנית

התדרוכים שיצאו אמש (חמישי) מטהראן אחרי סיום הסבב השלישי של המשא ומתן עם ארה"ב, לא היו מקריים. כמו תאורה שמתחלפת על במה, הם נועדו להאיר את איראן באור של פתיחות וגמישות, ולהלביש עליה דמות של שחקן אחראי שנכון ללכת להסכם. המסר שמכוון למערב ברור: איראן היא הצד שמגיע לשולחן ברצינות ומציעה רעיונות - ולא זו שתהיה חתומה על כישלון ההצגה.

אכן, ניכרת התקדמות מסוימת. השיחות ירדו מהצהרות כלליות לקרקע של הצעות ממשיות - אמריקנית מול איראנית, סעיף מול סעיף. הצדדים מתעכבים על הפרטים הקטנים, מנסים לשרטט קווי מתאר להסכם אפשרי. זה גם הרקע לדברים של שר החוץ האיראני עראקצ'י שהגדיר את השיחות כ"רציניות וארוכות ביותר".

אבל מאחורי "מתקפת החיוכים", נראה שהתמונה מורכבת הרבה יותר. בטהראן ממשיכים לשמור בקפדנות על הקווים האדומים. לפחות לפי הפרסומים, איראן דוחה כל דרישה לאפס העשרה, מסרבת לפתוח לדיון את תוכנית הטילים שלה, ומתנגדת בתוקף לפירוק מתקני הגרעין או להוצאת מאגרי האורניום מחוץ לשטחה.

בסוגיית הסנקציות קיים פער עמוק. האיראנים דורשים הסרה מלאה ומיידית. מנגד, האמריקנים מדברים על הסרה מדורגת, מוגבלת ותלויה בעמידה בתנאים. זה לא רק הבדל בקצב, אלא תפיסה אחרת של ההסכם: מבחינת טהראן - קודם הקלות ואז מחויבות, מבחינת וושינגטון - קודם צעדים ורק אחר-כך הקלה.

גם בליבת הסוגיה הגרעינית הפער נותר בעינו. האמריקנים שואפים לפירוק של מתקני הגרעין, האיראנים מציעים מודל אחר: הגבלה. הקפאת העשרה לכמה שנים ולאחר מכן, צמצום רמתה. אותו קו עובר גם בסוגיית החומר המועשר: וושינגטון דורשת להוציאו מחוץ לאיראן, בעוד שטהראן מוכנה לכל היותר לדלל אותו בתוך תחומה.

נראה שאלו לא פערים שאפשר לגשר עליהם בניסוח יצירתי. זו מחלוקת על עצם ההגדרה של מהו "הסכם". ועדיין, עצם העובדה שהצדדים נשארים בתהליך, עוברים לעבודה של הצוותים הטכניים בווינה וכבר מתכננים סבב נוסף - מעידה שיש ניסיון אמיתי לבדוק עד כמה ניתן לצמצם את המרחק.

יש כאן גם אלמנט של זמן. עבור איראן, עצם קיומן של השיחות הוא הישג: הן אמורות להקטין את הסבירות לעימות צבאי בטווח המיידי, לאפשר היערכות שקטה מתחת לרדאר ולהעניק מרחב נשימה. אך הנחת העבודה הזו כבר נסדקה, כשבמהלך מלחמת 12 הימים התברר שגם מו"מ פעיל אינו בהכרח חומת מגן מפני פעולה צבאית.

בסופו של דבר, ההכרעה האמיתית לא תתקבל בז'נבה, אלא במקום אחד - בבית הלבן. טראמפ יידרש לבחור בין שני מסלולים שלא מצטלבים: הסכם, שככל הנראה ידרוש פשרות מהותיות מצד וושינגטון, או פעולה צבאית באיראן - מתוך הנחה שכל הסכם שלא מפרק את היכולות של המשטר, מותיר את האיום על השולחן.