מדינות המפרץ מגלות מחדש מה ישראל יכולה לתרום

מדינות המפרץ זועמות על ההשתוללות האיראנית בירי טילים בלתי מרוסן נגד מטרות אזרחיות בתחומן. איראן מקווה שהפיכת המלחמה לעימות אזורי רחב, בין היתר באמצעות פגיעה בכלכלת מדינות המפרץ וביציבותן, תניע אותן ללחוץ על ארצות הברית לסיים את המלחמה. בפועל, נראה כי התקיפות משיגות ברוב המדינות תוצאה הפוכה, ובני שיחנו מהמפרץ, אומרים לנו בחדרים הסגורים כי הם מצפים מארצות הברית ומישראל לא להפסיק עד לנפילת המשטר האיסלאמי באיראן.

השינוי הקיצוני המסתמן ביחסים בין מדינות המפרץ לאיראן, מייצר הזדמנות אסטרטגית לישראל, להתניע מחדש את תהליך הנורמליזציה שנכנס להקפאה עמוקה על רקע המלחמה בעזה. האינטרס הישראלי הוא לשכפל את הדגם החיובי של יחסיה האסטרטגיים עם האמירויות ליתר מדינות המפרץ, ובראשן סעודיה. עם זאת, ההתקרבות בין ישראל למפרציות לא "מונחת בכיס". הצורך הדוחק של מדינות המפרץ ביכולות וידע מישראל להתמודדות עם האיום האיראני, בייחוד הבליסטי, אין פירושו התקרבות אוטומטית לישראל. כדי שזה יקרה, ישראל נדרשת למדיניות מעודכנת ולמדינאות אמיצה, אחרת היא עלולה להחמיץ את ההזדמנות.

הטילים האיראניים יחזירו את הנורמליזציה לשולחן?

ערב פרוץ המלחמה, מדינות המפרץ הצהירו כי לא יאפשרו למטוסים אמריקניים לפעול נגד איראן מתחומן. עתה הן חשו נבגדות כאשר איראן לא רק שתקפה מטרות ובסיסים אמריקניים בשטחן, אלא הרחיבה את התקפותיה למטרות תשתית אזרחיות, כולל נמלים, שדות תעופה, מתקני אנרגיה קריטיים ותשתיות מחשוב מתקדם. איראן תקפה את איחוד האמירויות, בחרין, קטר, עומאן, כווית וסעודיה, ומעבר למפרץ את ירדן, החבל הכורדי בעיראק, קפריסין ואזרבייג'אן.

בחמשת הימים הראשונים למלחמה איראן תקפה את מדיניות המפרץ בכ-500 טילים ו-2,000 מל"טים (פי 2.5 ו-20 יותר, בהתאמה, מהשיגורים לישראל). איחוד האמירויות סופגת את המספר הגדול ביותר של שיגורים לשטחה ביחס ליתר מדינות המפרץ (812 כטב"מים ו-186 טילים), כנראה בשל היותה בעלת ברית של ישראל, אבל אולי גם כי היא מייצגת מודל של מדינה מצליחה בכל התחומים, המהווה אנטיתזה לשקיעתה של איראן.

מדינות המפרץ, ובמיוחד סעודיה, הכריזו כי הן שומרות לעצמן את הזכות להגיב למתקפה האיראנית. דווח כי ההגנה האווירית של קטר הפילה מטוסי קרב איראניים וכי צבא איחוד האמירויות נערך להשתתף בלחימה ולתקוף בסיסי טילים איראניים. במציאות זו, דומה כי יחסי איראן עם מדינות המפרץ מתפרקים, לאחר שבשנים האחרונות הן בחרו "לחבק את האיום" האיראני כדי למנוע בדיוק את המציאות הטופחת על פניהן בימים אלו. מההסכם ההיסטורי שחתמה סעודיה עם איראן, בתיווך סין בחודש מרץ 2023, לא נותר הרבה; שיתוף הפעולה הייחודי בין קטר לטהראן מצטייר כנחלת העבר; והאמירויות סגרו את שגרירותן בטהראן ופינו מאיראן את כל הסגל הדיפלומטי. בנוסף, הטילים האיראנים הביאו לתיאום מחודש בין מנהיגי סעודיה והאמירויות, אחרי תקופה ארוכה של נתק בין השניים.

הטילים והמל"טים המתאבדים שנוחתים על מטרות במדינות המפרץ עשויים לסלול את הדרך להידוק שיתוף הפעולה הצבאי בינן לבין ישראל. ההשתוללות האיראנית המחישה למדינות המפרץ, גם אם לא יודו בכך בפומבי, כי ישראל צדקה כשהזהירה שמערך הטילים האיראני הוא איום אזורי; וכי הסדרים עם איראן ומאמצים לפייס אותה לא מספקים חסינות. ברור כי מדינות המפרץ זקוקות לניסיון הישראלי המוכח בהתמודדות עם איומי טילים ומל"טים, והמלחמה חשפה כי ישראל היא שחקן נכסי ממדרגה ראשונה עבורן. ניתן אף לחזק את התפיסה הזאת ולהתחיל בסיוע למדינות המפרץ תוך כדי המלחמה, כשלכל מה שנעשה כבר במהלכה תהיה השפעה גדולה ביום שאחריה.

מדובר בהזדמנות לשיתוף פעולה צבאי, בין היתר כדי להעמיק ולהרחיב את מערך ההגנה האזורי המשותף, שהחל להיבנות בשנים האחרונות. זו כמובן גם הזדמנות בלתי חוזרת לתעשיות וליצוא הביטחוני הישראלי. כל אלה מספקים, לכאורה, בסיס איתן להתקרבות מדינית בין ישראל למפרץ ולחידוש תהליך הנורמליזציה עם סעודיה. אלא שבקומה המדינית, בניגוד לזו הצבאית, העניינים מסובכים יותר.

"ישראל הגדולה" עדיין מפחידה את המפרציות

ערב המלחמה, במקום הסדר סעודי-ישראלי כמשקל נגד לאיראן, שתי המדינות התמקמו דווקא במחנות אזוריים מנוגדים, או לפחות נפרדים. בחודש ספטמבר 2025 חתמה סעודיה עם פקיסטן הסכם הגנה הכולל התחייבות הדדית לפיה "כל תוקפנות נגד אחת מהמדינות תיחשב לתוקפנות נגד שתיהן". דווח כי טורקיה מנהלת מגעים להצטרף לברית בין השתיים. בתוך כך, היחסים בין סעודיה לאמירויות, בעלת בריתה של ישראל, הידרדרו, עד כדי קרע ביניהן, והטילו צל על עתידו של מחנה ערבי מתון, שישראל חותרת להיות חלק ממנו, במזרח התיכון.

ברקע, נשחק דימויה של ישראל כמוציאה ומביאה בוושינגטון בכלל ובקונגרס בפרט, בעיני מדינות האזור. סעודיה קידמה את יעדיה מול ארצות הברית ישירות, לה הבטיחה השקעות בהיקף של טריליון דולר, במנותק מהנורמליזציה וללא צורך בתמיכת ישראל בקונגרס. בביקור יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, בוושינגטון בחודש נובמבר, הוא הדף את לחצי טראמפ לקדם את הנורמליזציה. למרות זאת, שתי המדינות חתמו על הסכם ביטחון אסטרטגי, וסיכמו על חבילת רכש גדולה של נשק אמריקני, כולל מטוס ה-F35 המתקדם, שישראל היא היחידה באזור המחזיקה בו. עם זאת, ראוי לסייג: בן סלמאן לא שב מוושינגטון כשמלוא תאוותו בידו. הן בהסכם הביטחון והן בסוגיית ה-F35, הוא קיבל גרסה "משונמכת", ודווח על אכזבה מסוימת מצדו עם שובו לריאד.

ועדיין, המהלכים הללו שיקפו התרחקות של סעודיה מישראל, חיפוש משענות אזוריות חלופיות, בין היתר כדי לאזן את עוצמת ישראל, ונסיגה מרעיון בניית המחנה האזורי הערבי-ישראלי המתון. ברקע לכך, תפיסה אזורית, ובכלל זה בסעודיה, הרואה כיום בישראל מדינה פרועה וחסרת רסן, שיש להצר את צעדיה, בין היתר על רקע כוונותיה להתפשט במסגרת חזון "ישראל הגדולה" לצפון (סוריה, לבנון) לדרום (עזה) ולמזרח (איו"ש). זאת, בסתירה לעקרון ה"שלמות הטריטוריאלית" שמדינות ערב "מקדשות".

כעת, נקרתה בפני ישראל הזדמנות לחדש את תהליך הנורמליזציה ש"אופסן" על המדף, אבל הדומיננטיות שלה ועוצמתה באזור, שרק תתחזק ככל שהמהלומה שתספוג איראן תהיה קשה יותר, עלולה להרתיע את סעודיה ויתר המפרציות. בנוסף, למרות העניין העמוק ביכולות ההגנה (וההתקפה) של ישראל, סביר כי האיום מאיראן על המפרציות, בעקבות המלחמה, יצטמצם, וגם אמינות מטריית ההגנה שמספקת להן ארצות הברית צפויה להתחזק.

לפיכך, באופן פרדוקסלי, עלול להתקבע יחס הפוך בין עמידה של ישראל ביעדי המלחמה בצורה מיטבית, כולל ערעור של המשטר האיראני, לבין היכולת למנף את ההישגים כדי להדק את הקשרים עם סעודיה ולהחזיר את תהליך הנורמליזציה למסלול. כדי לייצר סיכוי אמיתי לשינוי כיוון במדינות המפרץ כלפי ישראל, היא נדרשת לספק להן ערבויות ברורות כי אין בכוונתה להתפשט באזור, וייתכן שאף "לעשות מעשה" בהקשר זה, למשל באמצעות ניסיון מחודש להגיע להסכם עם סוריה, שיביא לנסיגה משטחים שכבשנו בה במהלך המלחמה. מעל כל אלו, ממשלת ישראל, תידרש להתקדם בזירה הפלסטינית, הן בעזה והן ביחסים עם הרשות הפלסטינית באיו"ש, על פי תוכנית 20 הנקודות של טראמפ, המציעה אופק מדיני, גם אם רחוק.

בשורה התחתונה, סביר כי בכל דרך, כמעט, מדינות המפרץ יבקשו להעמיק את שיתוף הפעולה החשאי עם ישראל, ייתכן בחסות ארצות הברית, בתחומי הגנה מטילים, התגוננות אזרחית, ורכש ביטחוני. עם זאת, מימוש ההזדמנות המדינית-אסטרטגית מול מדינות המפרץ אינו "פרי נמוך" שישראל רק צריכה לקטוף, והיא תידרש למדינאות חזונית וצופה פני עתיד כדי לוודא שההזדמנות אינה חומקת לנו (שוב) בין האצבעות.

>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL

>>> אל"ם (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL