הכתובת על הקיר, אבל רק בעברית: המדינה מסכנת במודע את חיי אזרחיה הערבים

הכישלון של משטרת ישראל לספק הגנה נאותה על חיי האזרחים הערבים בישראל (וגם בשטחים) הוא מחדל מקצועי מחפיר. אבל זה איננו הביטוי היחיד להפקרת חיי האזרחים הערבים על ידי ממשלת ישראל.

דוגמה להפקרה נמשכת כזו הן התקנות שקבעה הממשלה, שבתוקף כבר למעלה משלושים שנה, לעניין פירוט ההרכב התזונתי של מזון. משרד הבריאות מצא שיש תועלת במתן מידע לציבור על הערך הקלורי ותכולת החלבונים, הפחמימות, השומנים והנתרן. והנה, למרות שבמגזר הערבי שיעורי ההשמנה, ובהתאמה, שיעורי התחלואה בסוכרת כפולים (!) מאלה שבמגזר היהודי (בקבוצת הגיל 55 עד 64, במגזר היהודי חולים בסוכרת כ-15% מהציבור ואילו במגזר הערבי כ-30%), משרד הבריאות דבק בגישה שמטילה על היצרנים והיבואנים לפרסם את הפירוט התזונתי בעברית בלבד.

אפילו בתחום האזהרות לסיכונים שבצריכת מוצרי מזון שונים, המדיניות הנוהגת עשירה בהוראות שקובעות חובת פרסום בעברית בלבד. כך למשל, ציון אזהרה על הסכנה לבריאות שבצריכה מופרזת של אלכוהול; הערה שיש להוסיף לתווית האריזה של תחליפי חלב אם, על כך שחלב אם הוא המזון הטוב ביותר לתינוק; אזהרות ביחס לסכנות שבשימוש בתמרוקים מסוימים; ועוד. גם בתחום הצרכני, החובה לפרט את תכולת הטובין שבאריזה, הוראות השימוש במוצר וציון אזהרות - בכולם מסתפקת הממשלה בקביעת חובת פרסום בשפה העברית בלבד.

פי 2 יותר חולים: למה המדינה לא רוצה שהערבים יקראו את האותיות הקטנות?

לפי נתוני "הסקר החברתי" של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כ-70% מן הנשים הערביות בישראל שהן מעל גיל 65 אינן יודעות לקרוא עברית כלל, וכמחצית מבין כלל האזרחים הערבים בישראל הם בעלי שליטה בינונית ומטה בקריאה בעברית (וזאת לעומת כ-8% בלבד מהיהודים בקבוצת גיל זו שאינם שולטים בקריאה בעברית). משמע, המדינה מסכנת במודע את חיי רבים מאזרחיה.

קשה אומנם לייחס באופן מלא את ההבדלים הניכרים במגזרים היהודי והערבי בשכיחות מחלות, היפגעות בתאונות ועקב כך בתוחלת החיים (פער של כמעט ארבע שנים!), כולם כמובן לרעת הציבור הערבי, למדיניות הממשלה, ואין ספק שיש גורמים נוספים שבאים כאן לידי ביטוי. אבל למדיניות הממשלה בוודאי יש תרומה מכרעת למציאות זו. אין שום דרך לאפיין את סירובה של הממשלה לחייב פרסום גם בערבית, לצד העברית, של מידע שהיא עצמה מצאה שנחוץ לשם הגנה על בריאות הציבור, מלבד הפליה מכוונת. בדיוק כמו מחדלה של המשטרה למגר את הפשיעה, יש כאן הפקרה מודעת ולכן גם מכוונת של חיי האזרחים הערבים.

בהנחה שאין המדובר פשוט בגזענות בלתי-רציונלית, מדיניות זו עשויה לבטא שתי מטרות: האחת, ניסיון לגרום לאזרחי ישראל הערבים לוותר על זהותם הלאומית והתרבותית, לגרום להם להפוך "ישראלים" בלבד. לפי גישה זו, אזרח ישראלי חייב לדעת עברית; ואסור לו להזדהות כ"פלסטיני". מכאן גם האיסור שמטילה הממשלה (שלא כדין) להניף את הדגל הפלסטיני. זוהי גישה מופרכת מיסודה.

בין היתר: היא פוגעת בזכותו של כל אזרח להגדיר את ההשתייכות הקבוצתית שלו; היא עומדת בסתירה גמורה לכך שהממשלה עצמה פועלת לקידום הזהות היהודית של קבוצת הרוב, שהיא במובהק לא "ישראלית" בלבד, זהות שאינה פתוחה בפני מי שאינם יהודים; זו תפיסה שהממשלה עצמה חותרת נגדה, בניסיונותיה ליצור הפרדה במגורים בין יהודים לערבים; ואפילו הייתה זו מטרה ראויה, זהו עוול נורא לקדמה בדרך של הפקרת חיי האזרחים.

מטרה שנייה היא כנראה עידוד הגירה מישראל של אזרחים ערבים, באמצעות פגיעה באיכות החיים שלהם ולמעשה הפקרת החיים עצמם. לפי סקר מדד הדמוקרטיה 2025 של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שיעור היהודים שתומכים בעמדה ש"על הממשלה לעודד הגירת אזרחים ערבים מהארץ" זינק מכ-40% בשנת 2019 לכ-55% כיום. זהו ביטוי לתפיסה שלפיה בהינתן שאזרחי ישראל הערבים הם חלק מן העם הפלסטיני, הם בהכרח אויבים, בפועל או בכוח.

הפליה מכוונת?

באופן מטריד ביותר, בסקר מדד הדמוקרטיה, רק 16% מבין היהודים בישראל מסכימים עם האמירה ש"ערבי אזרח ישראל, שמרגיש חלק מן העם הפלסטיני, יכול להיות גם אזרח נאמן למדינת ישראל" (בקרב אלה שהגדירו עצמם "מרכז" הסכימו רק 22%; ובקרב "שמאל" 47%); ומכאן גם התמיכה המועטה - רק 27% מהיהודים (לעומת 86% מהערבים) - בצירוף מפלגות ערביות לקואליציה.

גם זו תפיסה שגויה. מלבד העוול המוסרי שיש בה כלפי אזרחי ישראל הערבים, היא פוגעת באינטרסים של הציבור היהודי עצמו. מדיניות שמפקירה אזרחים על רקע ההשתייכות הלאומית שלהם שוללת את הלגיטימיות של עצם קיומה של מדינת ישראל, קיום שמותנה בכך שהמדינה תפעל על פי עקרונות יסוד של דמוקרטיה, שהעיקרי שבהם הוא התייחסות לכל האזרחים כאל שווים.

יתר על-כן, זו מדיניות שמתעלמת מן העובדות. הרוב המכריע של אזרחי ישראל הערבים-הפלסטינים, למעלה מ-99% מהם, מעולם לא השתתף במעשים כלשהם, אלימים או בלתי אלימים, נגד מדינת ישראל או נגד יהודים. ב-1948, אפילו האופטימיים מבין מקימי המדינה לא יכלו לדמיין התנהגות כזו של המיעוט הערבי. דווקא ההתנכלות של ממשלת ישראל לאזרחים הערבים והפקרתם עלולה לגרום לתחושת ניכור שלהם כלפי המדינה. ביטחון מדינת ישראל, השגשוג הכלכלי שלה, ההצלחה המדעית שלה, כל אלה מותנים בכך שתובטח הגנה שוויונית על זכויות האזרחים הערבים.

לבסוף, על כל מי שרוממות "ערכי הכרזת העצמאות" בגרונם צריכים לזכור מה אומרת ההכרזה. היא כוללת לא רק מחויבות ל"שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור, ללא הבדל דת, גזע ומין". בהכרזה הובטח גם שלציבור הערבי בישראל תהיה "אזרחות מלאה ושווה ונציגות מתאימה בכל מוסדות המדינה". מי ששוללים הקמת קואליציה עם מפלגות שמייצגות את הציבור הערבי כופרים לפיכך באחד מעיקרי הכרזת העצמאות. נהייה כזו של פוליטיקאים מקוששי-קולות אחר עמדות פופוליסטיות מסכנת את קיומה של המדינה ונותנת יד למדיניות של הפקרת חיי האזרחים הערבים בישראל.

>>> ברק מדינה הוא פרופ' למשפטים, רקטור האוניברסיטה העברית לשעבר, דיקן הפקולטה למשפטים לשעבר