נתניהו מוכן לשלם כל מחיר - ואנחנו אלה שמשלמים אותו

"אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה", כך מקונן הנביא ישעיהו (פרק א', פסוק כ"א). קינה עתיקה על חורבן ירושלים ובית המקדש, אך לא פחות מכך כתב אישום מוסרי על חברה שאיבדה את דרכה. הנביא אינו מתאר רק חורבן פיזי הוא מתאר חורבן ערכי. חברה שהייתה אמורה להיות נאמנה לערכיה, נשחקה מבפנים; הנהגה שאיבדה את תחושת האחריות והעדיפה אינטרסים צרים; ושלטון שהוביל את עמו אל התהום מתוך עיוורון, ציניות וחוסר אחריות.

קשה שלא להיזכר במילים הללו כאשר מתבוננים בפוליטיקה הישראלית של ימינו. האם באמת היה מישהו שהאמין שהתקציב לא יעבור? האם היה מי שסבר לרגע שהממשלה תתפרק בגלל חוק ההשתמטות, או שהקואליציה תשבור את הכלים עם המפלגות החרדיות סביב שאלת השוויון בנטל? מי שעוקב אחרי הפוליטיקה הישראלית בעיניים פקוחות ידע היטב כיצד הסיפור הזה יסתיים. התקציב יאושר, חוק ההשתמטות יידחה, יטופל, יגולגל או יכודרר הצידה, ובסופו של דבר יימצא הפתרון המוכר לטבול את המפלגות החרדיות בתוך מקווה שמלא במיליארדים, וכך בדיוק יקרה.

המציאות הפוליטית בישראל אינה מתנהלת לפי "השאלות הגדולות" של אחריות לאומית, שוויון בנטל או עתיד המדינה. היא מתנהלת לפי כלל אחד פשוט - הישרדות פוליטית. במבחן הזה, בנימין נתניהו הוא הפוליטיקאי המיומן ביותר שקם בישראל. הוא אינו מנהל את המערכת מתוך תפיסה אידיאולוגית טהורה או מתוך שיקולי מדיניות רחבים בלבד, אלא מנהל אותה מתוך הבנה עמוקה של הכוחות שמחזיקים אותו בשלטון ושל המחירים שהוא מוכן לשלם כדי להישאר שם, כשבלב המשוואה הזו נמצאת הברית עם המפלגות החרדיות.

עבור נתניהו, החרדים אינם רק שותפים קואליציוניים אלא משענת יציבה, עד שלעיתים נדמה שהם משענת יציבה מדי, אף יותר מחלקים במפלגתו שלו. בעוד שבתוך הליכוד מתחוללים מאבקים פנימיים, תחרות על הנהגה ולחצים ציבוריים, המפלגות החרדיות מספקות לו דבר אחד ויחיד שהוא זקוק לו יותר מכול - נאמנות פוליטית מוחלטת וכמעט עיוורת לחלוטין.

זו הסיבה שנתניהו מוכן לשלם מחיר פוליטי יקר בקרב הציבור הכללי - הוא מבין שייתכן ויאבד שניים או שלושה מנדטים בציבור הכללי בשל המדיניות הזו, אך מנגד עומדת הברית עם גוש חרדי של 15 עד 17 מנדטים. מבחינתו מדובר בחישוב קר ופוליטי לחלוטין - עדיף לוותר על חלק מהציבור הכללי מאשר לסכן את הברית שמבטיחה את המשך שלטונו. גם המצב הביטחוני המורכב והדרמטי שבו נמצאת כעת ישראל, לא משנה את המשוואה הזו. אל מול מלחמה רב-חזיתית מול ראש הנחש, ועל רקע הטראומה של טבח 7 באוקטובר כשהחברה הישראלית עדיין שרויה בה, הכי חשוב לנתניהו היא יציבות הקואליציה שלו עד למועד הבחירות החוקי. נתניהו אינו נוהג לקחת סיכונים מיותרים כאשר מדובר בשלטונו. הוא יעדיף לשלם כל מחיר תקציבי, פוליטי או ציבורי, ובלבד שהקואליציה תחזיק מעמד. זו אינה תופעה חדשה, אך נדמה שבתקופה הנוכחית היא מקבלת ביטוי חריף במיוחד.

אולם, אם צד אחד של המשוואה הוא מיקודו ונחישותו של נתניהו, הצד השני הוא חולשתה של האופוזיציה. חלק ניכר ממנהיגי האופוזיציה מדברים ללא הרף על הצורך הדחוף להחליף את השלטון. הם מזהירים מפני הסכנות למדינה, מתארים את עומק המשבר ומציגים חזון חלופי, אך בפועל התנהלותם אינה מעידה על נחישות הדומה לזו שמפגין בעקביות נתניהו. הפער הזה, בין הדיבורים לבין המעשים, הוא אחד הגורמים המרכזיים לכך שהמערכת הפוליטית בישראל תקועה. כאשר הצד האחד פועל בנחישות מוחלטת לשימור כוחו, והצד השני מתנהל לעיתים מתוך פיצול, אגו פוליטי וחוסר תיאום, והתוצאה כמעט בלתי נמנעת.

אם אני צריך במצב הנוכחי להמר על התוצאה הפוליטית של הבחירות הבאות, הרי שהאפשרות של ממשלת אחדות בין נתניהו לבין נפתלי בנט כבר אינה נשמעת דמיונית כלל. למעשה, יש סיכוי לא קטן שהיא תהפוך לתרחיש הריאלי ביותר. האירוניה הפוליטית כאן חריפה במיוחד, שכן חלק ניכר מהקולות שיאפשרו את התרחיש הזה עשויים להגיע דווקא ממצביעי המרכז-שמאל, שיצביעו לבנט מתוך רצון עז להחליף את נתניהו, ובכך יסללו בפועל את הדרך לשותפות ביניהם.

מעבר לשאלות הפוליטיות, קיים כאן גם ממד מוסרי עמוק הרבה יותר. אינני מחובבי אלה שכל ייעודם הוא חיבוט ערבה אובססיבי בציבור החרדי. החברה החרדית מורכבת ומפוצלת, יש בה קהילות שלמות של אנשים ערכיים, מסורים ומשפחות שמנהלות את חייהן בענווה. ולכן, אי אפשר להתעלם משיאי הציניות שנשברים לנגד עינינו.

בעיצומה של התקופה הקשה והמאתגרת ביותר למדינת ישראל, כאשר הציבור כולו נדרש לשאת בנטל כבד, מיליארדי שקלים מועברים לחברה החרדית שרובה אינו משתתף באותו נטל דחוף. המציאות הזו בולטת במיוחד מאז טבח 7 באוקטובר. הצפון מרוסק וקהילות שלמות נעקרו מבתיהן, עסקים קרסו ויישובים שלמים זקוקים לשיקום, למיגון ולסיוע כלכלי משמעותי. במקביל, תקציבים ציבוריים נחתכים או מצטמצמים, תוכניות מיגון ושיפוץ מבנים שנפגעו נדחים, ושירותים בסיסיים שכל אחד מאיתנו זכאי לו במדינה מודרנית מקוצצים או נעלמים. ובתוך כל זה, למעלה מארבעים מיליוני שקלים מועברים לפרויקטים שנועדו למנוע נשירה מהחברה החרדית. הרשימה הזו אינה מסתיימת שם והיא נמשכת והולכת. עוד קיצוץ ועוד העברה תקציבית. עוד שירות ציבורי שנדחק הצידה כדי לפנות מקום לעוד סעיף קואליציוני. זו איננה רק מדיניות כלכלית, זו הצהרה פוליטית. הצהרה שלפיה הישרדות הקואליציה חשובה יותר מכול שיקול אחר.

יש תקופות שבהן חברת אנשים נדרשת להגדיר מחדש את הערכים שלה. התקופה הנוכחית בישראל היא בדיוק תקופה כזו, אך במקום לחזות בהנהגה שמנסה לייצר סדר עדיפויות חדש, נדמה שאנו עדים לתהליך הפוך - הגדרה מחדש למושג "ציניות". הקואליציה הנוכחית הצליחה להגיע למחוזות הזויים ובכל פעם שנדמה שהגענו לתחתית, מתברר שניתן לחפור עמוק יותר אל תחתית חדשה. ואולי משום כך, הזעקה העתיקה והמהדהדת של מגילת איכה נשמעת היום רלוונטית מתמיד. לא כפסוק מן העבר בלבד, אלא כשאלה חדה המופנית אל ההווה. איך הגענו למצב שבו הנהגת המדינה בוחרת שוב ושוב באינטרס ההישרדותי הצר במקום באחריות לאומית. אֵיכָה.