זו אינתיפאדה, על בטן רעבה: המחאות באיראן שונות מכל מה שהכרנו

תוכן הודעת הוואטסאפ שקיבלתי לפני כשבוע היה מפתיע. "האם אתה יכול לעזור לי להיכנס לאיראן באמצעות הקשרים שלך? אני חייב להצטרף לעם ברחובות", נכתב בה. הכותב הוא גולה איראני שפגשתי באחת מכתבותיי באירופה ומאז אנחנו בקשר רחוק. הוא פעיל אנטי-משטר שנמלט משם בעור שיניו לפני שנים, לאחר שבילה פרק זמן בכלא האיראני, חשוף לעינויים ומכות. כששלח לי את ההודעה, הזדעזעתי. "אם יתפסו אותך זה גזר דין מוות", כתבתי לו בדאגה, אבל באותו רגע הבנתי - הססמוגרף של הגולים האיראנים מראה שהפעם מדובר במשהו אחר: באינתיפאדה שנועדה להפיל את המשטר.

וזה אכן אחר. אלו לא מהומות על תוצאות הבחירות, כפי שהיו ב-2009. גם לא על החיג'אב של 2022 ואפילו לא על מחירי הדלק שהוציאו אנשים לרחובות ב-2019. הפעם זה על בטן רעבה של המוני איראנים שרואים איך המטבע שלהם, הריאל, כבר כמעט לא שווה כלום, כלכלתם קורסת ובעיקר אין שום פתרון באופק שהמשטר יכול להציע לנתיניו. אלא שהם רואים עוד דברים: איך מדינתם שנחשבה עד לאחרונה למעצמת-על אזורית הלכה ושקעה, הפרוקסי שלה קרסו, היא הותקפה על ידי האויבת השנואה. פתאום משטר האייתולות כבר לא נראה מאיים ובלתי מנוצח כפי שנראה בעבר.

צריך להבהיר: קשה לדעת באמת מה מתרחש מעבר למסך הברזל האיראני בימים אלה, על רקע ההחשכה האינטרנטית. אבל מקיטועי המידע והתמונות שבכל זאת יוצאות עולה תמונה כמעט דטרמיניסטית של עימות אמיתי על עתיד המדינה. הפעם נדמה שהמפגינים הולכים עד הסוף על ראשו של המשטר. זו פריסת ההפגנות הרחבה בכל רחבי איראן, הפגיעה בסמלי שלטון וממשל כמו מטות בסיג', משרדי ממשלה, כלי רכב של המשטרה והפלת פסלים. זו גם תעוזת המוחים והשנאה כלפי המייצג האולטימטיבי של הרפובליקה האיסלאמית: המסגד (בטהראן לבדה נשרפו 25 מסגדים נכון ללפני יומיים).

בשבוע שעבר המשטר עדיין הכיל את המחאות. מיעוט ההרוגים אז, פיזור ההפגנות על ידי המשטרה ולא משמרות המהפכה, והצהרות הבכירים ובראשם הנשיא מסעוד פזשכיאן על כך שהם מבינים לליבם של המוחים וכי הכעס לגיטימי: כל אלו העידו על חשש אמיתי מאיומיו של טראמפ וניסיון להרוג את המחאה ב"חיבוק דב". אלא שזה לא הצליח, ונראה שבשלב מסוים המשטר חש שהמשך ההפגנות עלול לפגוע ביציבותו. מי שנתן את קריאת הכיוון לכך הוא המנהיג העליון, שבנאומו ביום שישי רמז על נכונותו להקריב מאות אלפים. מיד אחר כך החלו הדיווחים על מעשי טבח של המשטר ועל ערימות הגופות שממלאות כל פינה בחלק מחדרי המתים במדינה. כוחות ביטחון הפנים האימתניים הסירו כפפות, המעבר לאש חיה היה מהיר. כשקולו של טראמפ מרחף מעל, התבהרה פתאום המשוואה החדשה של ח'אמנאי: הוא מעדיף להחניק את המחאה ולהסתכן במכה מ"השטן הגדול" על פני המשך ההפגנות שעלולה מבחינתו לערער את ההישג הגדול ביותר: המהפכה האיסלאמית.

מי שמשוכנע שהצלחת מהפכת הנגד זה רק עניין של זמן, ראוי להיזכר באופי המשטר: מיליוני אנשים שהם חלק ממערך מפלצתי אדיר, אידיאולוגי וכלכלי, שמהווים בשר מבשרו של המשטר ויעשו הכול כדי שזה ישרוד (אחרת חלקם עלולים לא לשרוד, מילולית). אלו אנשי הדת, מתנדבי הבסיג' אך בעיקר משמרות המהפכה, הגוף שנועד בראש ובראשונה להגן על המהפכה האיסלאמית, בכל מחיר. קל זה לא יהיה. יותר מזה, הצלחתה של המהפכה תלוי במעבר של אנשים, עריקה, מצד המשטר לשורות המפגינים. אם מקרב אנשי הצבא או אפילו אנשי ממשל. תשאלו את מובארק, שאיבד את המדינה ברגע שחלק מכוחות הביטחון שלו הפנה לו עורף. באיראן זה עדיין לא קורה.

וכעת, כולם מחכים לנשיא דונלד טראמפ. כי בניגוד לכל גלי המחאה הקודמים, הפעם הגיבוי האמריקני (מעשי, לא רק מילולי) עשוי להיות ההבדל בין הצלחה לכישלון.