העלייה במחיר הנפט מאיימת על כלכלת העולם - ומקרבת את מועד סיום המלחמה

המלחמה עם איראן כבר מתקרבת לשבוע הרביעי שלה, ובגלל שיש כל כך הרבה התפתחויות כבר קשה להבין מה חשוב יותר ומה חשוב פחות. האם חיסול שר המודיעין האיראני הוא בגדר נקודת מפנה? ומה לגבי הפגיעה במפקדות הבסיג' או בתקיפות של חיל האוויר בצפון איראן?

למרות הבלבול המובן, נדמה כי התקיפה הישראלית על שדה הגז הטבעי "דרום פארס" היא נקודת מפנה שכזאת. שעות לאחר התקיפה, האיראנים התקיפו תשתיות גז בקטאר ולאחר מכן גם מתקן נפט סעודי בים סוף. כתוצאה מהמתקפה ההדדית על תשתיות האנרגיה, מחירי הנפט זינקו שוב וכעת מתקרבים למחיר של 120 דולר לחבית, זינוק אסטרונומי של כ-60% במחיר מתחילת המלחמה. גם מחירי הגז הטבעי עלו בכ-25% ביממה האחרונה.

אם היה צריך הוכחה לכך שמדובר באירוע דרמטי, קיבלנו אותה עם התנערות של הנשיא דונלד טראמפ מהמתקפה הישראלית שהובילה לתגובת הנגד האיראנית, ולאיום נוסף של טראמפ כלפי האיראנים שבו קבע כי תקיפה נוספת מצד האיראנים כלפי קטאר תוביל ל"השמדה מוחלטת" של שדה הגז האיראני.

זו כבר מלחמה אחרת

"זו הכלכלה טמבל", הוא משפט מכונן בפוליטיקה האמריקנית, המזוהה עם הניצחון של ביל קלינטון הדמוקרטי על הנשיא המכהן ג'ורג' בוש האב הרפובליקני. המשמעות של הביטוי פשוטה ואינטואיטיבית - המצביע האמריקני מתעניין בראש ובראשונה במצבו הכלכלי האישי, וברגע שהממשל לא מטפל בסוגיות של יוקר המחיה או אפילו מחמיר אותן - אז הוא יראה לנשיא המכהן ולמפלגה שלו את הדלת החוצה. יש לציין שגם אז, כמו היום, הדברים נאמרו על רקע מלחמה אמריקנית במזרח התיכון (מלחמת המפרץ הראשונה) ומחירי נפט מאמירים שגררו את הכלכלה האמריקנית למיתון.

טראמפ מבין היטב את הסנטימנט של המצביע האמריקני, וקמפיין הבחירות שלו עסק באופן נרחב בסוגיות של יוקר המחיה הכואבות לאמריקני הממוצע. לכן, מחיר הדלק הוא סוגיה קריטית לכל נשיא אמריקני, בטח לנשיא רפובליקני שנשען על מצביעי צווארון כחול שרבים מהם נוסעים מאות קילומטרים מדי יום על טנדרים ענקיים של פורד, ועל משאיות וטרקטורים שצורכים כמויות בלתי נתפסות של סולר.

למרות זאת, המדיניות של טראמפ בכל הקשור למחיר הנפט אינה אחידה ומאופיינת בהפכפכות. נדמה שהנשיא מתעורר כל יום או אפילו כל שעה על צד אחר: הוא יכול לטעון במקביל כי יפעל להוריד את מחירי הנפט, אך גם אם זה לא יקרה אז זה לא נורא מבחינתו - כי כלכלת ארצות הברית, שהיא יצרנית נפט בעצמה, דווקא תהנה מהמחירים הגבוהים. הסתירה הזו נובעת ככל הנראה מהנאמנות הכפולה של טראמפ למצביעים, אך גם לברוני הנפט המקומיים, וגם לכך שהוא עצמו לא ירוץ לקדנציה נוספת והוא יכול "לספוג" את הסיכון, גם אם במפלגה שלו מפחדים מההשלכות.

גם טראמפ כבר מבין: התהליך כבר החל

אבל הסיפור של מחיר הנפט גדול יותר מהמרמור של נהג המשאית האמריקני בתחנת הדלק באוקלהומה, שצריך לשלם כעת עוד כמה דולרים על כל תדלוק. נפט מהווה חוליית בסיס בשרשרת האספקה של כמעט כל מוצר או שירות מודרני, אם מדובר על השפעה ישירה על עליית מחירי השינוע (המשלוחים מתייקרים ואיתם המוצרים), ואם מדובר על מוצרים שבהם הנפט עצמו הוא חומר גלם כמו מוצרי פלסטיק או דשנים. כאשר משלבים את זה עם משבר אנרגיה כללי שעלול להוביל גם לעליית מחירי הגז הטבעי והפחם, אז מקבלים מתכון בטוח לאינפלציה עולמית. ברגע שהאינפלציה מרימה את ראשה, אז גם הבנקים המרכזיים נאלצים להגיב, וזו הסיבה המרכזית לכך שגם בארצות הברית וגם אצלנו בוחרים כרגע שלא להוריד עוד את הריבית. במילים אחרות - גם המשכנתה שלכם מתייקרת בגלל עליית מחירי הנפט. חלק ניכר מהמשברים הכלכליים בעולם בעשורים האחרונים לוו במחירי נפט גבוהים, וכלכלנים אמריקנים וגופים כמו וולס פארגו וסוכנות מודי'ס כבר החלו לפרסם בימים האחרונים אזהרות על כך שהמשך המלחמה ועלייה נוספת במחירי האנרגיה עלולה לגרור את כלכלת ארצות הברית למיתון.

אם בארצות הברית עוד ניתן איכשהו לספוג את העליות הללו בגלל תעשיית אנרגיה מקומית חזקה, אז בשאר העולם הפאניקה כבר ניכרת. מדינות מזרח אסיה כמו סין, יפן, דרום קוריאה או וייטנאם מסתמכות בכבדות על נפט מהמזרח התיכון, ושם כבר החלו לפתוח מאגרי חירום על רקע קריסות של הבורסות המקומיות. גם מנהיגי האיחוד האירופי נפגשו היום בבריסל כדי לדון בעליית מחירי האנרגיה, שנדמה שמדאיגה אותם הרבה יותר מאשר גורלו של משטר הטרור האיראני. אם מישהו חושב שהמשבר הכלכלי הזה יפסח על ישראל - אז יש לי חדשות רעות בשבילו. אף שנדמה שהבורסה הישראלית מתנהלת בתקופה האחרונה במעין יקום משלה, גם אנחנו בסוף כפופים לחוקים הכלכליים הבסיסיים של ביקוש והיצע, וגם פה המחירים רק ילכו ויעלו אם המצב לא ישתנה.

מחירי הנפט המזנקים מובילים לכך שהמלחמה הנוכחית מתנהלת תחת מגבלת זמן. עם כל הכבוד לאינטרס הישראלי, יש גבול לכמה מדינות העולם יוכלו לספוג נזק כלכלי מתמשך וגם האמריקנים מבינים זאת. ייתכן וסוגיה זו תיפתר גם היא באמצעות פתרון צבאי, על ידי השתלטות אמריקנית על מצר הורמוז. אך כל עוד זה לא קורה, החול בשעון שסופר את הזמן עד לסיום המלחמה ילך ויאזול, וכל פגיעה נוספת בתשתיות אנרגיה רק תאיץ את התהליך שכבר החל.