סמוטריץ' בחר לפגוע דווקא במי שמגן על המדינה

ארבעה גדודים בלבד הופקדו על שמירת גבול הדרום בבוקר ה-7 באוקטובר. כוחות דלילים, פרוסים על עשרות קילומטרים, שלא היה להם סיכוי אמיתי מול אלפי מחבלים שחצו את הגדר. זו לא הייתה רק תוצאה של אילוצי מערכת הביטחון או כשל מודיעיני; סדר הכוחות הזה נשען גם על תפיסה עמוקה וארוכת שנים: בפועל, קו ההגנה הראשון של מדינת ישראל בכל גבול הם החקלאים וההתיישבות החקלאית.

חקלאי ישראל הם לא רק יצרני מזון. הם נוכחות, אחיזה בקרקע, עיניים פקוחות, כוננות אזרחית יום-יומית. ב-7 באוקטובר חקלאים יצאו מבתיהם עם נשק אישי, מילאו את תפקידם בכיתות הכוננות, נלחמו כשלא היה צבא וחלקם שילמו בחייהם. אחד מהם הוא ראובן הייניק, מנהל רפת כיסופים. יומיים אחרי הטבח, בזמן שחלק מהמדינה עוד ניסתה להבין מה קרה, ראובן הגיע למכון החליבה כדי להאכיל ולטפל בפרות. שם, בתוך הרפת, הוא נרצח בידי מחבלים. מותו הוא לא רק טרגדיה אישית, אלא סמל למחיר שמשלמים אנשים שחיים ועובדים בקו הראשון, גם כשנדמה לרגע שהקרב כבר מאחוריהם.

יש 56 חקלאים שנרצחו או נחטפו בתחילת המלחמה, 16 מתוכם עבדו ברפתות. במקום לחזק את הענפים האלו ולהבטיח את קיומם עוד דורות קדימה, הממשלה כבר מקדמת מהלך שמטרתו המוצהרת היא צמצום מספר הרפתות בישראל. רפורמת החלב של שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ מוצגת כרפורמה כלכלית, אך בפועל היא פוגעת ישירות בהתיישבות, בביטחון המזון ובביטחון הלאומי.

תשאלו את טלי מדינה, מנהלת רפת אורים. בעלה נפצע בלחימה, הקיבוץ נפגע, החיים התפרקו וטלי לא נשברה לרגע. היא המשיכה להגיע לרפת להחזיק מערכת שלמה, ובניצוחה רפת אורים מדורגת היום במקום השני בין כל הרפתות בארץ באיכות ויעילות. היא תזכורת מוחשית שבניגוד להצהרות - אי אפשר לייבא בלחיצת כפתור בזמן חירום.

תשאלו גם את הרפתנים בצפון. חודשים ארוכים הם עבדו תחת ירי, אזעקות בלתי פוסקות, פינוי מהבתים ואי-ודאות מתמשכת. פרות לא מתפנות, רפת לא נסגרת, וחקלאי לא יכול לעבוד מהבית. ובכל זאת, הם המשיכו כדי שהמדינה תמשיך לתפקד ולרגע לא יחסר חלב טרי.

במקום לטפל ביוקר המחיה דרך תחרות אמיתית, רגולציה חכמה או טיפול בכשלי השוק, שוב מאתרים את האשם הקל: החקלאי. שוב מציירים אותו כמונופוליסט, כפריווילג, כמי שאשם במחיר. וזה אחרי ארבע שנים בלי רפורמות כלכליות אמיתיות, בלי טיפול ביבוא המקביל, בלי מאבק רציני בריכוזיות. אבל משום מה - דווקא הרפתות זה הכי דחוף.

זה נכון שישראל היא לא אי כלכלי מנותק מהעולם, אבל היא גם לא סניף של סופרמרקט גלובלי. כבר שנים מייבאים לפה תפוחים מאמריקה בדולר או עגבניות מטורקיה. בפקולטות לכלכלה זה נשמע נהדר, אבל בפועל זה לא הוריד את המחיר. ובעיקר, כשמגיעה מלחמה, מגפה, חסימה ימית או חרם פוליטי - מתברר שמי שאין לו ייצור מקומי, אין לו מה לאכול בצלחת.

כן, יש מה לשפר בענף החלב. כן, צריך יעילות, תחרות והוזלה לצרכן. אבל להמר על החקלאות הישראלית, על ההתיישבות בגבולות ועל היכולת שלנו לספק מזון טרי זו לא רפורמה - זה הימור מסוכן.

לקחי 7 באוקטובר לא מתחילים ונגמרים בצבא. הם מתחילים בהבנה שביטחון הוא גם רפת, שדה חרוש ובעיקר אנשים שהיו שם תמיד קו ראשון בציונות.