הצעה ל(אי) סדר: המשבר החוקתי מגיע לנקודת שפל מדאיגה

העובדה כי שלטון החוק אינו בדיוק נר לרגליה של הקואליציה הנוכחית היא לא בשורה חדשה. התעלמות מחוות דעת של הייעוץ המשפטי לממשלה, קבלת החלטות בהליכים בלתי תקינים ובניגוד לדין בצירוף מתקפות נגד שומרי הסף, הפכו לדבר שבשגרה. נראה כי קריאות להפרת צווים שיפוטיים ולהתעלמות מפסיקת בג"ץ הפכו להיות ממש חלק מ"קווי היסוד" של הקואליציה הנוכחית.

• ראשי הקואליציה קוראים שלא לכבד את פסיקת בג"ץ אם יורה על הדחת בן גביר

הדוגמאות הן רבות, רבות מדי. מקריאות שלא לציית לפסיקת בג"ץ אם יפסול את הדחת ראש השב"כ, ועד להכרזות על כך שיש לפעול בניגוד לצו המקפיא את פיטורי היועצת המשפטית לממשלה (כולל החלפת המנעולים בלשכה בידי שר המשפטים והמכתב ששלח שר התקשורת לעובדי משרדו, שבו קרא שלא לשתף פעולה עם היועצת). גם הצו על תנאי שהוציא בג"ץ ושהקפיא את ההחלטה על סגירת גלי צה"ל, גרר קריאות דומות מקרב חברי הקואליציה.

שרים רבים מכנים את גלי בהרב-מיארה בשם "היועמ"שית לשעבר", הנשיא עמית מכונה בהתרסה "השופט עמית", שלא לדבר על השפל חדש שאליו הגיעו הדברים לאחרונה, עם קריאתו של השר סמוטריץ' "לדרוס" את נשיא בית המשפט העליון.

ובכל זאת, דומה כי הפעם המאבק בשלטון החוק עולה מדרגה. שר המשפטים יריב לוין, יו"ר הכנסת, חה"כ אמיר אוחנה וחה"כ אביחי בוארון מבקשים לקדם הצבעה על אי-הכרה בהחלטות בג"ץ הנוגעות לשינוי חוקי יסוד, בטענה שלבית המשפט אין סמכות לעשות זאת. הם מבקשים בעצם להתעלם מפסיקת בג"ץ בנוגע לעילת הסבירות ומהצו נגד שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, שינוי - שעתיד להיכנס לתוקף בכנסת הבאה - ויביא לפוליטיזציה מלאה של הליך בחירת השופטים.

הממשלה מכריזה למעשה כי היא פטורה מהחובה לפעול בסבירות ואין כל חשש כי החלטותיה יבוטלו בטענה כי הן בלתי סבירות.

עילת הסבירות היא עילה מרכזית בשורה של תיקים שמתנהלים בימים אלה. השבוע, למשל, בג"ץ היה אמור לדון בעתירה המבקשת לחייב את העברתו של השר בן גביר מתפקידו כשר לביטחון לאומי. העתירה מתבססת על הטענה כי התנהלותו והתבטאויותיו של השר בן גביר הופכים את הישארותו בתפקיד לבלתי סבירה באופן קיצוני ולכן יש לחייב את ראש הממשלה לפטרו. גם העתירה התלויה ועומדת בעניין ועדת חקירה ממלכתית, המבקשת לחייב את הממשלה להקים ועדה כזו לפי חוק ועדות חקירה, מבוססת על הטענה כי הימנעות מהקמת ועדה כזו, כאשר מדובר במחדל הגדול ביותר מאז קום המדינה, היא בלתי סבירה באופן קיצוני. ככל שעתירות אלה יתקבלו על יסוד עילת הסבירות, הרי שהכנסת מודיעה מראש - לא מקובל עלינו.

חשוב לומר - הצהרה מעין זו של הכנסת אינה החלטה מחייבת מבחינה משפטית. הכנסת לא יכולה לבטל פסיקה של בית משפט באמצעות החלטה. מדובר בהחלטה דקלרטיבית בלבד, אבל גם להצהרה מעין זו יש משמעות.

מבחינה ציבורית, מדובר בהתרסה בוטה, ממוסדת ומתוכננת נגד שלטון החוק. המסר לציבור הוא כי מותר להפר את פסיקותיו של בית המשפט, בבחינת איש הישר בעיניו יעשה. ומי שמוביל את המהלך הוא דווקא שר המשפטים, מי שמופקד על מערכת המשפט ואמור להגן עליה, ויו"ר הכנסת, שאמור להיות - אך נדמה שמזמן הפסיק להיות - דמות ממלכתית.

החלטה כזו, אם אכן תתקבל, גם מהווה הפרה מובהקת של כללי האתיקה של חברי הכנסת. בכללים נקבע כי חבר הכנסת "יקפיד לקיים את דיני המדינה ויפעל לקדם את עקרון שלטון החוק". החלטה הקוראת להתעלם מצווי בית המשפט היא בדיוק היפוכו של דבר.

בימים שבהם אנו נמצאים בשיאו של בליץ חקיקה אנטי-דמוקרטית, חשוב להתעכב על היוזמה הזאת בכנסת. לכאורה היא "רק" הצהרתית, אך למעשה מספרת את הסיפור כולו - סיפור על שלטון שפורץ את המסגרת החוקתית ומבקש כוח בלתי מוגבל. כפירה במנגנוני ההסדרה הבסיסיים ביותר הקיימים בחברה - ובייחוד בהכרעה במחלוקות משפטיות על ידי בית המשפט - מהווה חצייה של קו אדום ומביאה את המשבר החוקתי לנקודת שפל מדאיגה.

ולסיום, קצת נוסטלגיה. השבוע לפני 22 שנים קיימה הכנסת דיון בעניין "פסיקותיו האחרונות של בג"ץ בעניין תקציב המדינה". דובר אז בפסק דין שקבע כי על המדינה להקצות סכום של 120 מיליון שקלים לצורך שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים במוסדות חינוך רגילים, ובצו על תנאי במסגרתו הורה בג"ץ למדינה לנמק מדוע לא ייקבע סטנדרט לקיום אנושי בכבוד. גם אז, חלק מחברי הכנסת סברו שהחלטות בית המשפט מהוות התערבות לא ראויה. בכנסת התקיים דיון נוקב ובסופו, התקבלה ברוב קולות הודעת סיכום שעיקרה:

"הכנסת רואה בדאגה את גלישת בית-המשפט העליון לנושאים שבמובהק הם בתחום הסמכות של הרשות המבצעת והמחוקקת. על יסוד של כבוד לרשות השופטת בכלל ולבית-המשפט העליון בפרט... הכנסת דוחה ניסיונות לדה-לגיטימציה של הביקורת על החלטות שיפוטיות, הנעשית באופן מנומק ובדרך ארץ..."

ובכן, המתח בין הרשויות הפוליטיות לבין בית המשפט אינו דבר חדש. דיאלוג חוקתי הוא מצרך חיוני בדמוקרטיה, אך ביקורת היא דבר אחד והשתלחות ושבירת כלים היא דבר אחר. שימו לב לנוסח המאופק והמכבד וללשון הנקייה. למרבה הצער, תהום פעורה בין ההחלטה שהתקבלה אז, לבין היום.