ישראל – הגמון או שותף? במזרח התיכון חלוקות הדעות

המלחמה טרם נגמרה, אולם הצלחותיה הצבאיות של ישראל עד כה יוצרות גלים ברחבי המזרח התיכון בכל הנוגע לשאלת מקומה ביום שאחרי המלחמה. בשיח הזה ניתן לאתר שלוש תפיסות: האחת חוששת מהפיכתה של ישראל להגמון אזורי, החותר לא רק לדומיננטיות צבאית אלא גם להרחבת הטריטוריה שלו במזרח התיכון. השנייה רואה בישראל אויב מסוכן לא פחות מאיראן. ואילו השלישית רואה בישראל בעל ברית עיקרי ובאירועים הזדמנות לחזק ולהרחיב את הקשרים עמה במאבק נגד אויבים משותפים.

באסכולה הראשונה מצויים אלה שהמהלומות הקשות שישראל הנחיתה על חמאס, חיזבאללה ואיראן החיו מחדש פחדים מפניה. עוד בקיץ 2025, לאחר סיום הסבב הראשון של המלחמה נגד איראן, הזהירו אופיר וינטר ואמירה אורון, כי מפלס החרדה במצרים ובירדן מפני דומיננטיות ישראלית עלה מאוד. פרשנים בתקשורת הממסדית שלהן השתמשו במונחים כמו "העידן הישראלי החדש", "בלעדיות ישראל", "שינוי מפת המזרח התיכון", "סכנה קיומית למדינות האזור" ו"הכנעת המערכת הערבית". הם הביעו חשש שהישגיה הצבאיים של ישראל יעניקו לה ביטחון מופרז ויעודדו את הנהגתה לאמץ גישה כוחנית, הכוללת לא רק השלטת סדר אזורי חדש, אלא גם השתלטות ישראלית על חלקים מהמזרח התיכון.

לחששות אלה היו שותפים גם אחרים. כך, למשל, מוחמד בהרון, העומד בראש מכון מחקר אמירותי ומצוי בקשרי עבודה עם מכון מיתווים, פרסם באוגוסט 2025 מאמר שכותרתו: "הערבים במפרץ חוששים שישראל הופכת לגוליית". לדבריו, גורמים במפרץ הגיעו למסקנה שישראל "כבר לא חותרת להשגת הרתעה בלבד, אלא דומיננטיות", כאשר הפכה משחקן המשמר את הסטטוס קוו לשחקן המנסה לשנות את הסדר האזורי באמצעות עוצמתו הצבאית ולזרוע פירוד באמצעות סיוע למיעוטים, כמו הכורדים והדרוזים. לדבריו, "הסכמי אברהם", שנתפסו עד כה כעוגן ליציבות אזורית, נתפסים עתה ככאלה שמעניקים לגיטימציה לעליונות האזורית של ישראל. לטקסט נלוותה תמונתו של נתניהו במסיבת עיתונאים על רקע מפת המזרח התיכון, שהעצימה באופן ויזואלי את השאיפה הישראלית לדומיננטיות אזורית.

החששות נגעו לא רק להישגים הצבאיים אלא גם להצהרות של בכירים ישראלים. השפעה רבה במיוחד הייתה לריאיון שקיים ראש הממשלה נתניהו עם כתב ערוץ I24, שרון גל. כאשר המראיין הראה לו את מפת "הארץ המובטחת" ושאל אם הוא מחויב לחזון הזה, נתניהו ענה "מאוד". ואילו שר האוצר ממשיך בהתבטאויותיו על אודות החלת ריבונות ביהודה, שומרון ועזה, תוך כדי עידוד "הגירה מרצון". משרדי החוץ של מצרים, ירדן, סעודיה, קטאר והרשות הפלסטינית מיהרו לפרסם גינוי לדברי נתניהו.

הצהרות בכירים אמריקנים תרמו אף הם להעלאת סף החרדה מישראל. שגריר ארצות הברית בישראל, מייק האקבי, אמר בריאיון לאיש התקשורת האמריקני הפופולרי טאקר קרלסון, שלישראל יש זכות להשתלט על שטחים שהובטחו לה בתורה. הוא אומנם סייג ואמר שלא בהכרח כל השטחים הללו יהיו חלק מישראל, "אבל זה יהיה שטח גדול [משום] שישראל היא ארץ שאלוהים נתן, דרך אברהם, לעם שהוא בחר".

"העידן הישראלי החדש"

עם תחילת המלחמה נגד איראן, תפיסת ישראל כהגמון קיבלה חיזוק בקרב מתנגדיה. כך, למשל מי שהיה המזכ"ל המצרי של הליגה הערבית (2011-2001), עמרו מוסא, כתב בחשבונו ברשת X, כי מדובר במהלך ישראלי-אמריקני מתוכנן שנועד ליצור מציאות גאו-אסטרטגית חדשה באזור שישראל תנסה להנהיגו.

אינטלקטואלים ואנשי תקשורת ערביים התבטאו ברוח דומה. איבראהים נואר המצרי קובע בעיתון ערבי חשוב, אל-קדס אל-ערבי, ש"עידן ההגמוניה הישראלית עומד בפתח". אחמד מנצור – גם הוא ממוצא מצרי - המנחה שתי תוכניות פופולריות באל-ג'זירה, כתב שלאחר חיסול הציר השיעי ישראל תנסה להשתלט על הציר הסוני באמצעות ברית עם הודו, קפריסין ויוון.

טיעון נפוץ במאמרי עיתונות וברשתות החברתיות במזרח התיכון הוא שישראל היא זו שיזמה את המלחמה ודחפה את טראמפ לתמוך בה, כאשר המטרה היא להטיל את חיתיתה על האזור, ובכך לרכוש הגמוניה אזורית, אם בשליטה ישירה או עקיפה.

תפיסה זו באה לידי ביטוי גם בקרב כאלה שאינם חשודים בעוינות מושרשת כלפי ישראל. כך, למשל, חאזם צאריה, פרשן פוליטי לבנוני נודע, שעמד בקשרי עבודה עם פרופ' עמנואל סיוון וישראלים אחרים, טען בעיתון הערבי החשוב ביותר א-שרק אל-אווסט, שישראל נכנסת ל"עידן הגיאולוגי" שלה, שבו היא מנסה "לעצב מחדש את השטח, הסביבה ואולי גם אנשים, במיוחד בעזה, אך גם בדרום לבנון".

בדומה לכך, עיתונאי בחריני בשם עבדאללה אל-ג'ונייד האשים את נתניהו שפתח במלחמה כדי לשרת את חזון ההתפשטות שלו. גם הוא וגם דר' עזיז אל-ע'שיאן, חוקר סעודי העובד עם מכון מיתווים הישראלי, חושבים כי המלחמה הרחיקה את אפשרות הנורמליזציה עם סעודיה.

שכנה רעה

האסכולה השנייה רואה בכל מי שפוגע באדמות ערביות אויב, ומבחינה זו איראן וישראל מהוות שתי פנים של אותה מטבע. מי שביטא תפיסה זו בצורה בהירה היה פובליציסט קטארי בשם ח'אלד אל-חנג'י, שטען שדעת הקהל במפרץ מצויה בדיסוננס קוגניטיבי בין התנגדות לישראל על רקע של סולידריות עם הפלסטינים ובין חרדה קיומית מפני התערבות איראן בסוגיות מפרציות חיוניות. אנליסט מוביל באמירויות בשם עבד אל-ח'אלק עבדאללה, טען שאיראן היא האויב מספר 1, אבל גם ישראל היא "שכנה רעה" עם כוונות התפשטות באזור. ואילו חוסין איביש, חוקר ממוצא לבנוני מוערך (שמפרסם גם בעיתון הארץ), טען שמדינות המפרץ רואות עתה את ישראל כסוכן כאוס במזרח התיכון - בדיוק כמו איראן.

הזדמנות בתוך המלחמה

האסכולה השלישית אינה רואה בהפגנת העוצמה הצבאית של ישראל איום אלא הזדמנות ליצירת שיתופי פעולה וחיבורים חדשים במזרח התיכון. כך, למשל, אנואר גרגש, יועצו של נשיא איחוד האמירויות הערביות, העריך כי התקיפה של איראן את מדינות המפרץ תוביל להידוק היחסים שלהן עם ארצות הברית וישראל. לדעתו, מדינות שכבר מקיימות יחסים עם ישראל צפויות להעמיק אותם, ואילו מדינות שאינן מקיימות איתה יחסים עשויות לפתוח ערוצים חדשים.

בשלב זה ניכר כי האסכולות הביקורתיות כלפי ישראל פופולריות יותר, בעיקר בקרב הציבור הרחב, בעוד האסכולה החיובית עולה בקנה אחד עם חשיבה של מקבלי החלטות, אם כי בינתיים אינה רווחת וגם מוגבלת בעיקר לאישים מהאמירויות – המדינה המותקפת ביותר במפרץ.

ההצלחות הצבאיות של ישראל ודימויה כבריון אזורי שלו השפעה בוושינגטון יוצרים באזור אפקט של יראה. יש יאמרו כי זה בדיוק מה שנחוץ לישראל, במיוחד בעקבות אירועי 7 באוקטובר. למרות זאת, מקבלי ההחלטות בישראל צריכים להיות ערים לאפשרות שהדבר יוביל להסתייגות משיתוף פעולה פומבי ולרצון לגמד אותה, אם באמצעות חיזוק התביעה להקמת מדינה פלסטינית ואם ביצירת היערכויות אזוריות חדשות שיותירו את ישראל חזקה – אך בודדה. ההתקרבות הנוכחית בין טורקיה, פקיסטן, סעודיה ומצרים עלולה לבשר על היערכות חדשה שלא תהיה לטובת ישראל.

>>> פרופ' אלי פודה מלמד בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר בקואליציה לביטחון אזורי

>>> קסניה סבטלובה היא מומחית לעולם הערבי, חברת כנסת לשעבר, מנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי וחברה בקואליציה לביטחון אזורי