שוב "החיבור הגדול": המהלך של איזנקוט עלול להיגמר בפיצוץ

המהלך שמקדם בימים אלו גדי איזנקוט מצטרף למסורת פוליטית ישראלית עתיקת יומין, כשבכל מערכת בחירות קם הפוליטיקאי התורן שמציע "חיבור גדול" כתרופת פלא. צריך לומר ביושר, יש למהלך הזה קסם אמיתי והוא אינו פועל רק על איזנקוט או על יוזמיו אלא על המערכת כולה: על פרשנים, על פעילים ובעיקר על ציבור עייף שמחפש קיצור דרך. הרעיון הפשוט של אם "רק יתאחדו והכול ייראה אחרת" מייצר תחושת הקלה מדומה, אשליה שאם תקום מסגרת גדולה אחת אז הציבור ייצא בהמוניו להצביע רק לה, כאילו עצם הגודל יחליף את הצורך בעבודה פוליטית קשה, בשכנוע ובהובלת רעיון. אבל הפוליטיקה הישראלית כבר הוכיחה שהקסם הזה, מפתה ככל שיהיה, נוטה להתפוגג ברגע האמת.

• איזנקוט הציע ללפיד ובנט לחבור לרשימה מאוחדת | פרסום ראשון

הרעיון מפתה - מפלגה גדולה, כוח אלקטורלי מרוכז ותחושת תנופה. אבל ההיסטוריה הפוליטית שלנו מלמדת אותנו פעם אחר פעם שחיבורים גדולים לא בהכרח מייצרים תוצאות גדולות. לעיתים קרובות, הם מייצרים בעיקר פיצוצים גדולים. הטיעון המרכזי בעד איחודים הוא הרצון להיות המפלגה הגדולה, אלא שזהו יעד טקטי בלבד, לא אסטרטגי. היינו כבר בסרט הזה עם "כחול-לבן" כשמכרו לנו איחוד מרשים ומפואר על הנייר, אך נטול עומק אידיאולוגי משותף שהתפרק בקול רעש גדול והוביל לשיתוק פוליטי ולסבבי בחירות חוזרים. המסקנה ברורה - גודל אינו תחליף ליציבות, לאמינות ולכיוון רעיוני ברור.

מניסיוני רב השנים בפוליטיקה, חיבורים כן עובדים אבל בעיקר כשמדובר במפלגות קטנות החוששות מאחוז החסימה. שם החיבור הוא כלי הישרדות. לעומת זאת, חיבורים רחבים בין גופים גדולים, שונים באופיים ובקהליהם, כמעט תמיד נושאים בתוכם את זרעי ההתפרקות. ככל שהאיחוד גדול יותר - כך גדל גם הפיצוץ.

במובן הזה, החיבור שמוצע כיום הוא קונסטרוקציה פוליטית שקופה וניסיון לייצר כוח דרך אריתמטיקה, לא דרך רעיון. בפועל, חיבור כזה עלול להקטין את הגוש ולא להגדיל אותו. הוא מטשטש זהויות, מרחיק בוחרים פוטנציאליים ובעיקר מסיט את האופוזיציה מהמאבק החשוב באמת - המאבק על השיח הציבורי.

למה נתניהו עדיין מכתיב את סדר היום?

וכאן מצוי הכשל האסטרטגי העמוק ביותר של האופוזיציה: היא לא מצליחה למנוע מבנימין נתניהו להמשיך ולהוביל את סדר היום. גם כשהוא אמור להיות במגננה, גם כשהמציאות עצמה אמורה לרדוף אותו, הוא זה שמכתיב על מה מדברים, הוא זה שקובע את סדר היום והוא זה שמאלץ את האופוזיציה להגיב במקום להוביל.

הבעיה אינה מחסור בנושאים, אלא חוסר משמעת והתמדה. יש שלושה נושאים שהם הכואבים, המסוכנים והמחלישים ביותר עבור נתניהו ועליהם האופוזיציה חייבת לנעול את השיח, בלי להרפות ובלי להתפתות להסחת דעת: ועדת חקירה ממלכתית לאירועי 7 באוקטובר, חוק ההשתמטות וקטארגייט. כל אחד מהם נוגע בליבת האחריות, המוסר והשלטון התקין ויחד הם מציבים מראה קשה מול הנהגת המדינה.

אבל יש תנאי יסוד להצלחה של מאבק כזה והוא קריטי. השיח, חריף ככל שיהיה כלפי נתניהו, חייב להיות שיח שמכבד את מצביעי הימין, את המסורת ואת זהותם. אופוזיציה שמדברת בזלזול, בהתנשאות או בבוז כלפי ציבור שלם, דוחפת אותו חזרה לזרועות הקואליציה. לא מתוך הזדהות, אלא מתוך מגננה, מתוך סתימת האף.

המאבק אינו נגד הימין, אלא על הימין הליברלי. על הציבור שמאמין בביטחון חזק, במסורת יהודית, במדינה יהודית ודמוקרטית אבל נגעל מהכאוס, מהפטור מגיוס, מהטשטוש המוסרי ומהבריחה מאחריות. זהו ציבור שלא ישתכנע משנאה, אלא מהושטת יד; לא מהכחשת זהותו, אלא מהכרה בה.

כאן טמון ההבדל בין אופוזיציה צודקת לאופוזיציה מנצחת. המאבק האמיתי אינו על קניבליזציה בתוך הגוש, אלא על ארבעה עד שבעה מנדטים שנמצאים בצד השני - ימין ליברלי, חילוני וחלקים מהציונות הדתית הליברלית של פעם. את הקולות האלה לא מביאים באיחודים טכניים ולא בסיסמאות ריקות, אלא בהובלת שיח אמיץ, ממוקד, עקבי ומכבד. האופוזיציה נכשלת משום שהיא מאפשרת לנתניהו להוביל את השיח, ובו בזמן אינה מדברת אל הציבור שהיא חייבת לשכנע. כל עוד היא תרדוף אחרי חיבורים במקום אחרי שליטה בסדר היום הציבורי ותוותר על שיח שמושיט יד כנה, היא תמשיך להפסיד גם כשהמציאות עצמה זועקת שינוי.