מרדכי דוד אינו גיבור - הימין חייב למצוא דמות אחרת להעריץ

מביך לכתוב את זה, אבל בשבועות האחרונים הכוכב הגדול של הימין הישראלי הוא לא רב חשוב ולא מנהיג פוליטי, לא מחנך ולא לוחם, אלא אחד בשם מרדכי דוד, עבריין מורשע בעברו, שהתפרסם בין היתר בכניסה לכלוב תנינים בספארי, וכיום נוהג לחסום ולהטריד אנשים שהוא מכנה "שמאלנים": בין היתר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, כתב חדשות 12 גיא פלג ונשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק. אסתכן ואומר שעבור הדור הצעיר, האיש הזה ידוע ופופולרי יותר מאשר רוב חברי הכנסת של הקואליציה. מדובר בטיפוס שוליים שהורשע בהצתת אוטובוס, שלא התגייס לצבא, ועד לפני כמה שנים היה מקוטלג כעשב שוטה בערוגת הימין, אבל בעידן הטיקטוק הבחור הזה מלך.

• שיטת ההפחדה של מרדכי דוד: הטרדות עד פתח הבית

גם חלק מאלו שתומכים במעשים של מרדכי דוד עושים זאת תוך כדי חוסר נוחות, שלא לומר סלידה מהסגנון שלו, אבל יש להם טיעון אחד - דוד למעשה משיב לשמאל או לקפלניסטים באותו מטבע: כמו שנתיבי איילון נחסמו - כך גם אהרון ברק יכול למצוא את עצמו עומד עם האוטו בלי יכולת לזוז, כמו שמפגינים מול בתים של שרי ממשלה ובכירים בקואליציה - כך גם אפשר להטריד את אהוד ברק, וכמו שהפגינו ופלשו למוסדות שמזוהים עם הימין כמו משרדי קהלת - כך אפשר לעשות את אותו דבר לכאלו המזוהים עם הצד השני. השמאל כמובן לא המציא את ההפגנות מול ביתם של נבחרי ציבור, אפילו בקואליציה הנוכחית יש כאלה שיכולים לספר ממקור ראשון על הפגנות ימין ממש בסף ביתם (פרטים אצל עידית סילמן וזאב אלקין, למשל), אבל אצלו זה הפך לשיטה קבועה: מהיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט בפתח תקווה, דרך הבתים של אמיר אוחנה ויולי אדלשטיין וכמובן עד ההתנחלות במאהל בשכונת רחביה מול בית ראש הממשלה ברחוב בלפור.

למרות שהפעולות של מרדכי דוד לא ממש יכולות להיחשב כ"הפגנה", אפשר להבין את ההיגיון של הטענה הזו של "תאכלו את הדייסה שבישלתם" או "העסק הזה עובד לשני הצדדים". בשנים האחרונות נרמלו כאן, תקשורתית וחוקית, אקטים של אלימות ופגיעה בציבור בשם הזכות להפגין ולמחות: כבישים ושכונות נחסמו על בסיס קבוע, משפחות של נבחרי ציבור סבלו מהתנכלויות, ותחת הגנת המחאה הותר לעשות כמעט כל מה שעולה על הדעת. גם תומכי ההפגנות והמחאה נגד הממשלה, כולל כאלו שהשתתפו בהפגנות באופן קבוע, לא יוכלו להכחיש שלא פעם ולא פעמיים המחאה הזו חצתה קווים ועדיין זכתה ליחס סלחני.

אלו אומנם לא בדיוק אותן נסיבות, ואי אפשר להשוות הפגנות של אלפים ורבבות מול נציגי ציבור להטרדות של אנשים שלא מכהנים בשום תפקיד רשמי, אבל המעשים האלו מבטאים איזה רגש אותנטי וסנטימנט אמיתי של ציבור גדול שמרגיש שהדמוקרטיה בישראל פועלת לטובת צד אחד בלבד.

ועם כל זה, אנחנו בימין קצת התאהבנו במנהג להשליך כל ביקורת נגדנו על הצד השני, ולשאול "מה ההבדל בין זה לבין מה שאתם עשיתם?". לפעמים זה בסדר ואפילו ממש במקום כאשר משתמשים בטיעונים כאלו, אבל מגיע שלב שזה פשוט יותר מדי. למשל, כאשר מנסים להלבין פרשות שחיתות בטיעון נוסח "אבל כשהבן של היועמ"שית גנב אפוד צה"לי לא שמענו אתכם!". או במקרה של מרדכי דוד. אי אפשר לקבל את ההתנהגות המכוערת שלו (לדוגמה, לצעוק לאדם בן 90 "אתה ח'אמנאי של ימינו") רק כי מישהו אחר עשה את זה. איפה המוסר היהודי שלנו? מה היינו חושבים אם היו חוסמים את סבא שלנו או מטרידים רב חשוב, כביכול בשם השוויון?

אני רואה אנשים דתיים - עיתונאים, פוליטיקאים, אנשי ציבור, אנשים שמדברים על תורה ומעשים טובים, שמטיפים למצוות "והדרת פני זקן" ומספרים ש"דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום", ושואל את עצמי מדוע הם שמים בצד את כל הדברים האלו ועוסקים כל הזמן בהתחשבנות שמבחינה מוסרית לא כל כך ברורה לי.

הנכונות של הימין לתמוך במרדכי דוד היא עניין מדאיג. מה בעצם אנחנו אומרים בחיבוק הזה? שאין כבר ערך למעשה עצמו, אלא רק להקשר הפוליטי שלו. אם נוכל להשתמש או להצדיק את המעשה במסגרת הקרב הפוליטי - אז כנראה שהוא בסדר.

יותר מזה, כשאנחנו מקבלים תופעה כמו מרדכי דוד, אדם ששום חברה רצינית ונורמטיבית לא הייתה מתגאה בו כמייצג שלה, אנחנו בעצם נותנים לצד השני לקבוע את רף המוסריות שלנו. הרי מעכשיו אפשר יהיה לשחזר את כל מה שעשו במסגרת המאבק בממשלה בשנים האחרונות (או במקרים רבים גם לפני הרבה שנים) כי הרי "אנחנו רק מחזירים באותו מטבע", וזה גם נכון למה שיקרה בעתיד. אם בשמאל, חלילה, יחליטו שממחר הם תוקפים ילדים של נבחרי ציבור ומפגינים בגנים ובבתי ספר בהם אותם ילדים לומדים (לא יקרה כמובן), אז פעולה נגדית של מרדכי דוד תהפוך ללגיטימית? ברור שלא.

אנחנו, שרואים את עצמנו חלק מהמחנה האמוני, שמחויב לסטנדרטים גבוהים יותר של התנהגות, צריכים לחפש גיבור אחר, שמתעסק בדברים קצת יותר חשובים. זה לא אמור להיות קשה במיוחד.