עזה יכולה להיות משהו אחר מג'ונגל

ההיסטוריה אינה עדינה עם ישראלים ופלסטינים. היא מתעדת את הכישלונות שלנו בבהירות רבה יותר מאשר את התקוות שלנו. והלקח שהיא חוזרת עליו שוב ושוב הוא חד ואכזרי: בכל פעם שהדיפלומטיה קורסת, סבב האלימות הבא הופך להרסני יותר מקודמו. ראינו זאת בשנת 2000 אחרי קמפ דייוויד, שוב ב-2008 אחרי אנאפוליס, ולבסוף ב-2023 לאחר שנים של קיפאון ושחיקה פוליטית משני הצדדים. בכל פעם שנכשלנו בבניית אופק פוליטי - האדמה קרסה מתחת לרגלינו. זה לא צירוף מקרים, זו סיבה ותוצאה.

אם לא נשנה כיוון עכשיו - שני הצדדים - הפיצוץ הבא יהיה הרסני יותר מכול מה שידעו שני העמים. ישראלים ופלסטינים מבינים את האמת הזו מעומק הטראומה שלהם, גם אם הפוליטיקאים שלהם ממשיכים להכחיש אותה.

כיום נפתח חלון ייחודי. לראשונה, הבית הלבן מאוכלס באדם שלא רק מבטיח - אלא גם נראה נחוש לפעול. חודשיים לאחר פרסום תוכנית שארם א-שיח', ברור שנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מתכוון ליישם אותה - ושארצות הברית, המדינות הערביות והקהילה הבין-לאומית מצויות ביישור קו נדיר.

תוכנית טראמפ אינה מושלמת, אך היא הסיכוי היחיד שלנו למנוע את הפיצוץ הבא

תוכנית 20 הנקודות שהציג הנשיא טראמפ אינה מושלמת. שום תוכנית שלום אינה מושלמת, אבל היא קונקרטית, מפורטת, ניתנת ליישום, נתמכת על ידי כוחות אזוריים - והיא התוכנית היחידה שעל השולחן. סוף סוף יש לנו מסגרת, לא סיסמאות. אם ישראלים ופלסטינים ייגשו אליה ברצינות ולא עטופים באידיאולוגיה, היא עשויה לסמן התחלה חדשה. עם זאת, החלון הזה לא יישאר פתוח לנצח.

הנחת יסוד אחת שולטת כיום בחשיבה הישראלית: שהפירוק המוחלט של חמאס מנשקו הוא התנאי ההכרחי לכל הסדר עתידי. עקרונית, אני מסכים. מעשית, השאלה היא: מי מסוגל באמת להשיג זאת? אם ישראל - בעלת אחד הצבאות המתקדמים בעולם - לא הצליחה לפרק את יכולות חמאס לאחר שנתיים של לחימה, הרי שהבעיה אינה רק צבאית, אלא גם פוליטית, חברתית ומבנית. חמאס איננו רק מיליציה. הוא גם בירוקרטיה שלטונית, רשת חברתית, מעסיק, נותן שירותים בסיסיים ורכיב מרכזי בכלכלה המקומית.

כ-60 אלף עובדים אזרחיים ושוטרים עבדו תחת שלטון חמאס. שליש מהם נהרגו, והותירו אחריהם עשרות אלפי אלמנות, יתומים ונזקקים. מבין הנותרים, כמעט מחצית אינם חברי חמאס; הם היו פשוט עובדים שחיפשו פרנסה. כיום הם מקבלים כ-300 דולר בחודש משרידי מנגנוני חמאס - חבל הצלה חברתי וכלכלי שלא ניתן לנתק בבת אחת. תוכנית לפירוק הנשק מהרצועה שמתעלמת מהמציאות הזו - אינה אפשרית. תוכנית לפירוק הנשק שמכילה אותה - אפשרית.

לכן, מערכת השלטון החדשה בעזה חייבת לשלב מיידית את העובדים הלא-מזוהים פוליטית, ליצור מסלולי פרישה לבכירים או למזוהים אידיאולוגית, להציע מסלול שיקום למי שמוכן לוותר על אלימות, לבנות מנגנוני ביטחון סוציאלי שקופים למשפחות ההרוגים, להשיק תוכנית הכשרה מקצועית ומנהלית רחבה, ולהחליף את מערך המשכורות של חמאס בשירות ציבורי מודרני כבר ביום הראשון. זו אינה פייסנות - זהו בניין מדינה, הדרך היחידה לסיום הפעילות של הפלגים החמושים.

רוב הישראלים מכירים את חמאס, מעטים מכירים את עזה. עזה היא לא רק מרחב פוליטי - אלא מרקם אדיר של חמולות משפחתיות חזקות, רשתות שבטיות עתירות השפעה, קבוצות עסקיות משפחתיות, ארגוני חברה אזרחית, מוסדות דת, הנהגות שכונתיות, רשתות נשים, אגודות סטודנטים, איגודים מקצועיים. גורמים אלה מחזיקים לעיתים בלגיטימציה עמוקה יותר מכול גוף פוליטי רשמי. הם שרדו את התמוטטות הרשות הפלסטינית, את האוטוריטריות של חמאס, את 16 שנות המצור ואת שנות המלחמה החוזרות. אם שיקום עזה אמור להצליח, הם חייבים להיות המנוע המרכזי. הם מחזיקים בהון החברתי ובאמון הציבורי הדרושים להחלשת הקיצוניות ולייצוב הממשל. מה שחסר בעזה אינו רק יכולת, אלא הזדמנות.

הציבור הפלסטיני תקוע כיום בין שתי קטסטרופות

יש בישראל מי שמדבר על דה-רדיקליזציה, כאילו מדובר ברענון ספרי לימוד. אבל אין מוחקים שטיפת מוח רק בכיתה. הפלסטינים חיו עשרות שנים בתנאים שמייצרים רדיקליזציה: ייאוש, עקירה, אבטלה, עוני חמור, מצור, קיפאון פוליטי, דיכוי פנימי ואלימות חיצונית. דה-רדיקליזציה דורשת: בניית מערכת חינוך המבוססת על חשיבה ביקורתית, מדעים, שפות זרות ומעורבות גלובלית; שדרוג ההשכלה הגבוהה בשיתוף אוניברסיטאות מובילות בעולם - כולל אוניברסיטאות ישראליות, אם אפשר; יצירת שיח ציבורי המדגיש כבוד, פלורליזם ושכנות טובה; רפורמות תקשורת שמתגמלות עיתונות אנליטית ולא פופוליזם; וקידום אוריינות תרבותית והיסטורית שמכירה גם בנרטיב היהודי-ישראלי.

אבל דה-רדיקליזציה איננה אתגר פלסטיני בלבד. גם החברה הישראלית עברה רדיקליזציה עמוקה מאז 7 באוקטובר. התקשורת, השיח הציבורי והפוליטיקאים נותרו בתוך הטראומה. אף חברה לא יכולה לחיות לנצח במצב חירום פסיכולוגי. אם רוצים תוצאות אחרות, שני הצדדים חייבים לעבור שינוי נרטיבי עמוק: הכרה באמת הפשוטה - ליהודים ולפלסטינים יש זכות שווה על הארץ הזו. אף אחד לא הולך לשום מקום. שני העמים זכאים לחיות כאן, לא כפריווילגיה אלא כזכות. זו התשתית לשלום עתידי.

ולא תצלח שום דה-רדיקליזציה ושום פירוק מנשק ללא השינוי הקשה מכולם: רפורמה פוליטית. עזה והגדה זקוקות למערכת הדומה למודל סוציאל-דמוקרטי: שקופה, אחראית, פלורליסטית, משתפת, מבוססת חוק ומגובה במוסדות מתפקדים.

הציבור הפלסטיני תקוע כיום בין שתי קטסטרופות: האלימות של חמאס שהביאה הרס, ניתוק ואסון, והשחיתות והקיפאון של אבו מאזן שחנקו את החיים הפוליטיים ומנעו חילופי דורות. המשבר הכפול הזה חיסל את האמון הציבורי והחריב את החברה הפלסטינית.

בחירת הנהגה חדשה איננה רק צורך פלסטיני, אלא הכרח אסטרטגי גם לישראלים. הפלסטינים צריכים להוכיח - החל מעזה - שהם מסוגלים לבנות משרדים אזרחיים מתפקדים, תקציבים שקופים, בתי משפט עצמאיים, משטרה מקצועית, מנגנוני ביטחון אחראים, שירות ציבורי מודרני, וממשלה שמסוגלת לנהל משא ומתן, ליישם הסכמים ולהשיג תוצאות. בלי זה, הישראלים לא יאמינו ששלום אפשרי, ולא יאמרו כן לשום אופק מדיני.

אין שינוי פוליטי או חברתי שיוכל להחזיק מעמד ללא תחייה כלכלית. הכלכלה של עזה חייבת להיבנות סביב רשות שיקום ממוגנת מפני שחיתות, במימון בין-לאומי וערבי, בשותפות עם המגזר הפרטי הישראלי, ועל בסיס חזון ארוך-טווח שמשלב את עזה בכלכלה העולמית - עם תשתיות אנרגיה, מים ותחבורה, נמל מודרני, מערכות לוגיסטיות, אזורי תעשייה, והכשרה מקצועית לעשרות אלפי צעירים. הכלכלה הישנה, של תלות, יצרה קיצוניות. הכלכלה החדשה, של כבוד, תייצר יציבות.

עזה היא לא "ג'ונגל" של חיות אדם, אלא חברה פצועה שיכולה להפוך למודל לשיקום

זמן רב דיברו הפלסטינים אל הישראלים בשפת זכויות האדם והמשפט הבין-לאומי. אלו מושגים חשובים, מוסרית ומשפטית, אך הם אינם מדברים אל הנוף הרגשי והפוליטי בישראל כיום. אנחנו זקוקים לשפה חדשה: שפה שמכירה בטראומה הישראלית, מבינה את הפחדים הישראליים, מכירה בהיסטוריה היהודית, מדברת אל ישראלים כבני אדם ולא רק כ"נשוא משפטי", ומדגישה אינטרסים משותפים ועתיד משותף. אני מכיר היטב את הישראלים. ביליתי שנים בעבודה עם החברה האזרחית שלהם, עיתונאים, אינטלקטואלים, מפקדים ואנשי עסקים. מתחת לשכבת הפוליטיקה, יש מאגר של אנושיות משותפת שמחכה להתעורר.

כאשר צד אחד משתנה באופן עמוק וכנה, הצד השני בסופו של דבר מגיב. זו לא תיאוריה - זה טבע אנושי. על הפלסטינים לעשות את הצעד הראשון, לא מפני שישראל צודקת, ולא מפני שהפלסטינים אשמים - אלא מפני שהמצב של הפלסטינים דחוף: שני מיליון בני אדם בעזה חיים באוהלים מפלסטיק. הישראלים, למרות הפחד והטראומה, יכולים לשרוד עוד עשור כזה. הפלסטינים - לא. הרגע הזה לא יחזור בקרוב, ואם נפספס אותו נשלם על כך דור נוסף.

לעיתים קרובות מתוארת עזה בישראל כ"ג’ונגל" כאוטי, אלים, בלתי ניתנת לשליטה. אני דוחה תפיסה זו לחלוטין. עזה היא חברה פצועה - לא פראית. זהו מקום מלא כישרון, אנרגיה, עמידות, נאמנות משפחתית וכבוד אנושי. היא יכולה להפוך למודל לשיקום, למעבדה לממשל חדש, לאזור יציב, ולגשר בין ישראלים ופלסטינים - אם רק נבחר בכך.

העתיד אינו מחכה בוושינגטון, בקהיר או בדוחה - הוא מחכה בעזה, בירושלים, בתל אביב וברמאללה. הוא יתחיל ברגע שנעז לדמיין משהו אחר, ולעשות את הצעד הראשון אליו.

>>> סאמר סינג'לאווי הוא פעיל פוליטי פלסטיני ותיק, הנחשב לחלק מהאופוזיציה בארגון הפת"ח, מקדם דיאלוג ישראלי-פלסטיני, מתגורר בשכונת שיח' ג'ראח בירושלים