"מי לה' אלי": מפלגת "הציונות הדתית" נסוגה מהרעיון המרכזי שלה

הטבח המחריד באוסטרליה, שכוון כלפי יהודים שביקשו לחגוג את נס חנוכה בפרהסיה, הציב בפנינו תזכורת כאובה למחירם של החיים היהודיים בגולה ולביטחון השברירי של קהילה יהודית המבקשת להתקיים במרחב ציבורי תחת ריבונות זרה. גם האצבע המאשימה כלפי ממשלת אוסטרליה, על ההתעלמות מהכתובת שהייתה על הקיר, אינה אלא ביטוי לחוסר אונים כאשר ביטחונם של יהודים, תלוי ברצונם, בערנותם או בסדרי העדיפויות של שלטון שאינו שלהם.

חג החנוכה, המצווה אותנו לפרסם את הנס דווקא במרחב הציבורי, נשען על תודעת עם שניצח במאבק מזוין, שהעמיד מתוכו לוחמים - המכבים - ושזכה לעצמאותו בכוח עמידתו הצבאית. נרות החנוכה, שמצווה להדליקם כלפי חוץ, אינם רק זיכרון הנס ההיסטורי; הם הצהרה של עצמאות יהודית, ושל האפשרות להיות יהודי בגלוי.

וזו בדיוק ההבטחה של הציונות - לא עוד יהדות בסתר, אלא פרהסיה יהודית ריבונית. לא עוד תלות בממשלות זרות לשם ביטחון היהודים והיהדות, אלא מדינה שבה ביטחון אזרחיה נשען על נכונותם להגן על עצמם בעצמם.

האם איבדנו את האחריות לגורלנו?

גם לאחר השבר הנורא של 7 באוקטובר, כאשר הביטחון הלאומי נפגע עמוקות, ההבחנה הזו נותרת בעינה. מדינה ריבונית אינה משלימה עם גורל ואינה מקבלת חוסר אונים כמצב קבוע. היא צריכה להכיר בכשל, להסיק מסקנות, לתקן מדיניות ולחזק את יכולתה להגן על אזרחיה. עצם קיומה של מדינת ישראל מבוסס על הנחת היסוד, כי הגורל היהודי אינו גזירת שמיים, אלא אחריות אנושית, מוסרית וביטחונית.

אלא שמימוש רעיון האחריות לגורל היהודי, שעמד ביסוד כינונה של מדינת ישראל, גם טמן בחובו מתחים, בין דת לריבונות, בין אמונה לפוליטיקה, בין יהדות לדמוקרטיה. בתוך המתח הזה נולדה הציונות הדתית - לא כפשרה, אלא כהכרעה ערכית, וכתגובה כפולה, הן לציונות החילונית שבחלקה ביקשה לנתק את העצמאות המדינית מהיהדות, והן לאורתודוקסיה השמרנית שביקשה להישאר בגלות - פיזית ותודעתית. הציונות הדתית הצטרפה לפרויקט הריבונות היהודית לא למרות הדת, אלא מתוכה, ובכך הציעה דרך שלישית: לא ניתוק בין תורה למדינה, אלא שילוב בין יהדות לאחריות לאומית.

בזה היה חידושה הגדול, ההכרה שתורה שאין עמה אחריות לביטחון הלאומי אינה שלמה, מכאן נולד האתוס של ספרא וסייפא - לא כפשרה בין עולמות, אלא כתביעה לאורח חיים של תורה ומצוות, תוך עמידה על ריבונות יהודית הכרוכה בחומת מגן.

הפער בין הלוחמים בשטח לנציגיהם במסדרונות השלטון

דווקא על הרקע הזה, תמיכתה של מפלגה המכנה את עצמה "הציונות הדתית" בחוק ההשתמטות המנרמל את פטור משרות צבאי בשם לימוד התורה, כאומר, שמצוות ההגנה על הארץ עומדת בסתירה לעולם התורה, אינה רק בחירה פוליטית שגויה. זוהי נסיגה רעיונית של ממש, המרוקנת מתוכן את הרעיון הציוני דתי .

הצדקת פטור למי ש"תורתו אומנותו" אינה רק הענקת הכרה ותגמול לתפיסת לימוד תורה החרדית - המנוגדת לחובה הדתית ליטול חלק במלחמת מצווה. היא בעיקר מתכחשת לאלו שעבורם לימוד התורה הוא מרכיב מרכזי בזהותם הלאומית - הציבור הציוני-דתי, אשר נשא, ועודנו נושא בהמוניו, בנטל ההגנה והמלחמה במסירות ובהקרבה.

קריאת הקרב העתיקה של מתתיהו החשמונאי - "מי לה’ אלי" המבטאת את השילוב של היהודי הלוחם למען עצמאותו ויהדותו, הפכה בימים אלו רלוונטית מתמיד, ועל רקע המאורעות והמחיר הכבד שמשלמת החברה הישראלית על הגנתה וביטחונה, החובה לגיוסם של כלל אזרחי המדינה שב והפך למבחן הערכי של מדינת ישראל. ולמרבה הצער דווקא במבחן הזה, מי שמתיימרים לייצג את הציבור הציוני דתי בחרו בצד הלא נכון, והפער ההולך ומעמיק בין הציבור המשלב אמונה, שירות ואחריות, לבין נציגיו במסדרונות השלטון, מעולם לא היה גדול יותר.

נרות החנוכה אותם אנו מצווים להדליק בפרהסיה, אינם רק זיכרון הנס, הם גם תזכורת למכבים ומלחמותיהם, שלא חיכו לנס. ומזכירות לנו את גודל החובה וההזדמנות ההיסטורית לחזור על קריאתו של מַתִּתְיָהו בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי "מי לה' אלי" ולגייס את כל חלקי העם להגנת המדינה.

זו שעה שאסור להחמיץ - בימים ההם בזמן הזה.

>>> עו"ד בתיה כהנא דרור היא עמיתת מחקר במכון הרטמן, אימא לשלושה מילואימניקים וממובילות תנועת אימא ערה