הסכנה האמיתית היא לא F35 בסעודיה

באפריל 2017, בביקור הרשמי הראשון של דונלד טראמפ כנשיא במדינה זרה, הכריזו ארצות הברית וסעודיה על עסקת נשק ענקית, ששווייה הוערך ב-114 מיליארד דולרים. נכללו בה, על פי הדיווחים, מטוסים מתקדמים, מערכות הגנה אווירית, מכ"מים, ספינות, טנקים ועוד. מעט מכל זה מומש, אם בכלל: ההערכות האמינות ביותר נעות סביב כ-15 מיליארד דולר, וגם סכום זה מוטל בספק.

גם הסכמי אברהם לוו בהודעות דרמטיות על עסקת נשק עם איחוד האמירויות, כולל 50 מטוסי F35, דבר שחולל בישראל רעש גדול. גם עסקה זו לא יצאה אל הפועל, לדברי האמירותים בשל "דרישות טכניות" ו"מגבלות מבצעיות". גם כששב טראמפ ונבחר, הודיעו באיחוד כי לא יחודשו שיחות על העסקה. כל זה אינו אומר שההכרזות הפומפוזיות על עסקה חדשה, שבה - כדברי טראמפ - "נמכור לסעודים הרבה F35", לא יתממשו גם הן, אבל בהחלט מצדיק ספק אם כך יהיה.

אנשי מקצוע יודעים שמטוס הוא רק חלק ממערכת שלמה, שספק גדול אם הסעודים יודעים לבנות אותה או אפילו מעוניינים בה. הספק הזה נובע לא רק מההיסטוריה, ויש בו היבט חשוב בהרבה מאשר הימור על כמה "אדירים" (ככינויו הישראלי של המטוס) אכן יעשו דרכם לבסיס בטאבוק, הקרוב לאילת. מדובר במשהו שהשפעתו על ביטחון ישראל גדולה פי כמה מהניתוחים המלומדים של חמקנות וכושר נשיאת חימוש.

מדינות המפרץ - סעודיה, איחוד האמירויות וקטאר, מגלות תבונה מדינית והבנה עמוקה של וושינגטון, ובעיקר וושינגטון של טראמפ, הרבה יותר מישראל. הן יודעות שהנשיא אוהב להכריז על עסקאות ענק לטובת המשק האמריקני, כשם שהוא אוהב להכריז על מכסים חדשים על העולם כולו, והרבה פחות אכפת לו מה מכל זה מתממש. הן רואות איך שווייץ, המופת של סדר והליכים ראויים, קונה הורדת מכסים בשעון רולקס ומטיל זהב. ובעיקר, הן מכירות בכך שמטוס, מתקדם ככל שיהיה, אינו קונה לך ביטחון. במקרה הטוב הוא אמצעי, ששימוש נבון בו יוצר אפשרות למהלך מדיני שיחזק את הביטחון.

לקטאר אין כוח צבאי משלה. אבל כשישראל תקפה את בכירי חמאס בדוחא, ערך טראמפ לבנימין נתניהו זובור חסר תקדים, שבו אולץ להקריא טקסט התנצלות כתוב בנוכחות נציג קטארי, שהשגיח פן יסטה ראש ממשלת ישראל ממה שהוכתב לו. זה המעמד שאליו חותר יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן, לא טקס גזירת הסרט מעל מתקני טייסת ה"אדיר" החדשה שלו, טקס שבישראל מקבל תמיד מעמד של יום חג לאומי.

סעודיה, ככלל, נמנעת ממלחמות. שמונה שנים ניהלה אש עם החות'ים, שירו ישירות על ריאד ומכה - ולא יצאה למתקפה אמיתית נגדם. בספטמבר 2019 איראן יזמה, וכנראה ביצעה בעצמה, מטח טילים מדויק ורב נזק על מתקני נפט במזרח סעודיה, שפגע קשות בתפוקת הנפט העולמית. לא הייתה כל תגובה צבאית. הסעודים מעדיפים שמישהו אחר יפעיל כוח קינטי נגד איראן. למעשה, סביר יותר להניח שאם סעודיה תעמוד בסכנה, מטוסי ה-F35 שיטוסו בשמי טהראן יישאו על כנפיהם מגן דוד או כוכבים ופסים, משיהיו אלה ה"צעצועים המבריקים והיקרים" (בביטוי האמריקני המזלזל) שיבואו או לא לצבא הסעודי.

כי יש במזרח התיכון מדינה אחת, שבה מטוס הוא תחליף למדיניות או המדיניות עצמה, והיעדר כל איום על חיל האוויר הוא ערך מקודש, הגובר על כל שיקול אחר. בימי הממשלה הקודמת שימש "חופש הטיסה של חיל האוויר" במבצעי המב"ם בסוריה, כנימוק המכריע למדיניותה הפחדנית של ישראל במלחמת רוסיה-אוקראינה. גנרלים חמורי סבר הסבירו, בטלוויזיה ובחדרים סגורים, שהמדיניות של ישראל באירוע בסדר גודל עולמי צריכה להיגזר מזווית הכנפיים של מטוס המפציץ משאית בדרכה ללבנון. רוב הציבור הישראלי הסכים איתם.

קבעון היכולות הזה מזיק לביטחון לא רק בהיבט הרחב, אלא גם במובן הביטחוני הצר והפיזי. יש קשר ישיר בין האובססיה לספירת מטוסים ומכ"מים בידי מדינות שצבאותיהם לא ירו מעולם כדור בקרב עם ישראל, לבין הזלזול המופגן בצבא של יחפנים, שאין לו טנק או מטוס אחד. רק שהצבא הזה הוא שפירק ב-7 באוקטובר אוגדה בצה"ל בתוך שעה, כבש חבל ארץ בישראל וטבח בתושביו חסרי הישע. גם כשאנחנו סופרים יכולות, המיקוד שלנו הוא במה שנחשב בעינינו - טכנולוגיה, פלטפורמות יקרות - ולא בסכנה אמיתית ובת מימוש של נועלי כפכפים ונהגי טנדרים.

בצד השני של הסקאלה, קיבלנו תזכורת כואבת לחוסר המשמעות של מבצע אווירי-מודיעיני מוצלח, בהיעדר מסגרת מדינית משלימה. 12 יום הפצצנו באיראן, אבל היא איננה רחוקה מפצצה יותר משהייתה לפני "עם כלביא", מפתחת יכולות מאיימות חדשות, ואם רק תרצה תהיה הידיד החדש של טראמפ.

הסכנה האמיתית לביטחון היא שישראל הפכה לנבוט קהה, שמסתובב במרחב ומפציץ דברים כתחליף למדיניות, ולכן קל להשאיר אותו מחוץ לחדר כשהילדים הגדולים, טורקיה והמפרציות, יושבים עם האמריקנים לסדר את האזור. הסכנה האמיתית היא סירובה של ישראל, מטעמי פוליטיקה וקוצר ראות, להשתתף בארכיטקטורה האזורית הזו, והמחשבה שניתן לנהל את הסכסוך שלנו עם סביבתנו ולתחזק אותו בעוצמה צבאית בלבד.

התקדים ההיסטורי מעלה ספק של ממש אם לסעודיה אכן יהיו מטוסי F35. אבל הסכנה האמיתית היא שאנחנו ממשיכים למדוד הכול דרך מוטת הכנפיים, שלנו ושל מי שסביבנו, במקום לנהוג כמו מדינה שהכוח הצבאי משרת בה מטרות מדיניות, ושיש לה אומץ וחזון ופיכחון ולא רק "יתרון איכותי צבאי" (QME), כלשון החוק להבטחת יתרון זה בארצות הברית, שטראמפ מזלזל בו עכשיו בגלוי.

עפר שלח הוא ראש תוכנית מדיניות הביטחון הלאומי במכון למחקרי ביטחון לאומי