המלכודת הקטארית של חמאס: כך עצרו את צה"ל עם מסמך אחד

תשובת חמאס הינה מלאכת מחשבת דיפלומטית המכילה טביעת אצבע ברורה של מניפולציות קטאריות:

1. הם משבחים את מאמצי הנשיא טראמפ להביא לשלום, זאת מתוך ידיעה ברורה כי הוא רוצה לזכות בפרס נובל לשלום, שהזוכה בו יוכרז תוך 7 ימים מהיום.
2. הם מקבלים עקרונית את הצעתו. ספציפית כרגע, אך ורק את שבעת הסעיפים הנוגעים להחזרת החטופים תמורת שחרור אסירים, הפסקת אש, נסיגה ישראלית והזרמת סיוע הומניטרי.
3. בשאר 13 הסעיפים בתוכניתו, הנוגעים בעצם לשאלת "היום שאחרי" כגון מעורבות חמאס בשלטון העתידי ברצועה, היקף מעורבות בין-לאומית בפירוז הרצועה, רמת מעורבות הרשות הפלסטינית והחזון הכלכלי לשיקום עזה - לכל אלו עונים חמאס תשובה צפויה: "יש להקים גוף לאומי פלסטיני" שיחליט בנושאים אלו.

בתשובה זו השיג חמאס, מיידית, תוך שעות, הישג ראשון: החזרה למשא ומתן אינה תחת אש. על פי הוראת הנשיא דונלד טראמפ, צה"ל עוצר את התקדמותו בעזה ונוצר את האש (פרט למקרי התגוננות דחופים). חמאס הצליח בכך לעצור את הבעיה האקוטית שהטרידה אותם: ריקון 200 אלף תושבי עזה האחרונים - לאחר שלהפתעתם 870 אלף כבר נטשו את העיר. השליטה האזרחית בעיר והשארת האוכלוסייה שם תמיד הייתה עבור חמאס הנושא המהותי לניהול הלחימה מול צה"ל. לאחרונה, הם השקיעו בנושא שליטתם האזרחית בעיר עזה יותר מאשר בלחימה מול צה"ל. עבור חמאס, האוכלוסייה היא תמיד התחמושת הזולה ביותר במלחמת התודעה שהיא מנהלת בעולם. חמאס זקוק לקורבנות אלו (ובפרט לתמונותיהם) כדי להרוס את הלגיטימציה של ישראל בעולם. זה עובד להם: בסקר האחרון של הניו יורק טיימס, 51% אחוז התנגדו להמשך הסיוע הכלכלי והצבאי של ארצות הברית לישראל ורק 39% תמכו. זוהי מפולת, שכמותה לא חווינו מעולם, באהדה האמריקנית לישראל. זוהי אמריקה, לא אירופה - שם מצבנו גרוע יותר.

החזרת החטופים – היום שלפני "היום שאחרי"

נושא החזרת החטופים נגרר על פני כמעט שנתיים, בין היתר משום שגורמים רבים בממשל האמריקני הקודם של ביידן, בעולם הערבי, באירופה ואף בישראל רצו לכרוך לתוך השגת הסכם חטופים בעזה את חזונם המדיני, מה שנקרא "שאלת היום שאחרי". למעשה, אפילו בצה"ל, גוף שאמור לעסוק אך ורק בצד הצבאי, הירבו להפנות אצבע מאשימה אל ממשלת ישראל בעזרת שאלות כמו: "מה עם משלים מדיני למהלך הצבאי" או "צה"ל רוצה לדעת למי מעבירים מקל ברצועה". גורמים שונים נפנפו מול ישראל בחזון "נורמליזציה מול סעודיה", משל היה חרוזי זכוכית שמוכרים מתיישבים אירופים לאינדיאנים במנהטן.

מעט מהתוכן הזה חלחל גם לתוך תוכנית 20 הנקודות של טראמפ. כפי שראינו בנאומו בחדר הסגלגל, טראמפ נסחף ומדבר על עצמו כמי שפותר סכסוך שלדבריו נמשך 3,000 שנה. בהיסטוריה הוא לא ממש מבין (האיסלאם נלחם ביהודים וכובש את המזרח התיכון "רק" 1,400 שנים), אבל בלעשות עסקאות אין כמוהו. זוהי בשורה גדולה לישראל: מדיניות היא אומנות השגת האפשרי. אבל נצליח בכך רק אם תשכיל הממשלה, לאחר שנתיים, לעדכן את מטרות הלחימה ואת סדרי העדיפויות ותמקם בראש השגת יעדים מוחשיים וחיוניים, ולא להישאר עם רטוריקה פוליטית הנעימה לאוזני הימין הישראלי; רטוריקה שהכילה הזיות מוחלטות על גירוש, כיבוש והתיישבות. לציבור כולו מכרה הממשלה אשליות נוספות כאילו "מיטוט שלטון חמאס", חיסול מנהיגיו ברצועה והגליית עיז א-דין אל חדאד ועימו שתיים וחצי שאריות של מפקדי הזרוע הצבאית הוא חיסולו המוחלט של הרעיון החמאסי. יש בכך חוסר הבנה גורף של מהי האידאולוגיה החמאסית/קטארית של האחים המוסלמים ומהי תוכניתם ארוכת הטווח, תוכנית שבעזרתה הם עדיין זוממים להביא לחיסולה של מדינת ישראל.

האסטרטגיה של האויב

המפתח להבנת אסטרטגיית האויב נמצא, גם היום, בדבריהם של בכירי חמאס מוסא אבו מרזוק ואוסמה חמדאן על יצירת "מסגרת לאומית פלסטינית" שבסמכותה לדון מול טראמפ, ישראל והעולם על נושאי "היום שאחרי". כוונתם האמיתית היא להשתלט בסופו של דבר על הרשות הפלסטינית כולה - ככל הנראה בעזרת בחירות ולאו דווקא בהפיכה אלימה. וכך, ישראל אשר מתעקשת לעקור את חמאס משלטונו בעזה, מוצאת עצמה מול ארגון שמצהיר במפורש על כך שהוא מוכן, כי לעת עתה, תנהל את הרצועה "ועדת מומחים". חמאס פועל לטווח הארוך. הם יודעים כי מה שהם זקוקים לו כעת זהו חלון ראווה שיציג לעולם "שלטון שאינו חמאס" כדי שכספי השיקום (עשרות מיליארדי דולרים. סכום הגדול ממה שתרם העולם לרשות הפלסטינית מאז היווסדה ועד היום) – יזרמו לרצועת עזה. חמאס ידע לגזור קופון ואף להשתלב במסגרת הצבאית או המשטרתית של אותו גוף שהעולם יכנה "הרשות המחודשת".

ההזדמנות הישראלית

לישראל יש הזדמנות פז. ראשית, לתפוס את השור בקרניו. להצהיר כי 72 השעות להחזרת כל החטופים החיים (שלגביהם אין ספק שחמאס יודע במדויק את מיקומם ושומר עליהם היטב) מסתיימות בדיוק בשבעה באוקטובר. ישראל תעמוד בנושא זה בדרישות טראמפ: תשחרר אסירים, תסיים את הלחימה ואף תסיג מיידית את כוחותיה לקו האדום במפת טראמפ - תמורת שחרור מיידי ומלא של כל החטופים החיים. זהו גם הדבר הנכון וגם מעניק לנו נקודות זכות במלחמת התודעה: הסכמה ישראלית לסיום המלחמה.

ומה עם "היום שאחרי"?

זוהי בדיוק הנקודה שבה צריכה הממשלה לעדכן את מטרות המלחמה - ברוח תוכניתו החדשה של טראמפ. במקום לעסוק כעת במשא ומתן אין-סופי על הגוף אשר ינהל אזרחית את הביוב של עזה ההרוסה - ישראל צריכה להתנתק מהעזתים ולהבהיר לעצמה ולעולם כי האחריות האזרחית וההומניטרית למצבם של העזתים, מצב שיישאר עגום שנים רבות - איננו עוד באחריות ישראל. ישראל תודיע כי לאחר החזרת חטופינו תמורת סיום המלחמה, עזה נשארת עבורנו בעיה צבאית בלבד. אנו נמשיך לפעול צבאית, לפי הצורך, מול כל איום שמתהווה בה. אולם מהצד האזרחי - שידאגו העזתים, ביחד עם כל מדינות ערב המעוניינות בכך, להחליט על חזונם לגבי עזה. ברגע שישראל תפנה את הזירה העזתית האזרחית וייווצר שם ואקום - יאלצו מדינות ערב המתונות (מצרים, ערב הסעודית, ירדן והאמירויות) לקחת אחריות במקומה של ישראל. הם צריכים להיות אלו שיעסקו בשאלת מיטוט שלטון חמאס, בדיוק כפי שהן יודעות לעמוד מול תנועת האם של חמאס, האחים המוסלמים, אשר שולטים כבר מעשית בקטאר ובטורקיה. אם נתעלה על עצמנו בעזה (בדיוק כמו שעשינו בלבנון) וניקח צעד אחורה: במקום לשים עצמנו במרכז הבעיות - נוכל גם להתחיל לשקם את תדמיתנו בעולם. בעוד שיקום עזה יהיה תקוע בוודאי במריבות אין-סופיות של הערבים בינם לבין עצמם - הם יודעים לעשות זאת היטב. הכלל הראשון שקבע נפוליאון על אסטרטגיית לחימה הוא: "אל תפריע לאויב כאשר הוא עושה טעויות".