חזון "טורקיה הגדולה" מתממש על הגבול שלנו - וישראל נרדמת בשמירה

התקרית בסוריה בשבת האחרונה, שבה שני חיילים אמריקנים ואזרח אמריקני ששימש כמתורגמן נורו למוות ועוד שלושה חיילים נפצעו לאחר שמחבל פתח באש לעבר כוח צבאי של ארצות הברית באזור תדמור, הוגדרה כחריגה. היורה הוא איש דאעש, ובמשרד הפנים הסורי ציינו כי היורה הוא איש כוחות הביטחון של סוריה "בעל אידיאולוגיה קיצונית", אך התקרית איננה באמת חריגה כפי שניסו להגדיר אותה, אלא תסמין של הכאוס המאפיין כיום את סוריה של אחרי אסד.

נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ אמר לאחר התקרית כי "תהיה תגובה רצינית מאוד נגד דאעש". זו אמירה המעידה כי האמריקנים לא באמת ערים לעומק התסביך המתרחש מתחת לאפם בסוריה. צבא סוריה הנבנה מחדש מורכב משאריות הצבא הקודם, אך בעיקר מחיזוק מתנדבי דאעש, ובחלק ניכר מדובר רק במיליציות דאעש שהם לכאורה חלק מכוחות הסורים החדשים, שבינתיים לא מצליחים לשלוט ביותר ממחצית השטח לערך.

סוריה תקועה בשום מקום

סוריה החדשה חלשה מאוד וסובלת מריבוי בעיות, שמעלות ספקות גדולים באשר ליכולתה להשתקם בעתיד הקרוב. הבעיה העיקרית ממנה היא סובלת הינה הפירוד האתני וחוסר האמון במשטר החדש. אף אחד מכל ששת המיעוטים המרכיבים אותה לא מאמין בא-שרע ובכנות כוונותיו לקיים סוריה מאוחדת ובטוחה למיעוטים שבה. אחמד א-שרע היה עד ההפיכה מנהיג דאעש, שנלחם במיעוטים הלא-סונים. גם מאז עלייתו לשלטון, הוא לא מנע את הטבח בעלווים וחיסול כאלפיים איש, ולא מנע את הטבח בדרוזים בא-סווידא, שגם שם נטבחו כשבעת אלפים איש על ידי המיליציה שהוא שלח, שהמשיכו בטבח שהחלו הבדוואים מהדרום. אנשי דאעש הרגו והשפילו את הדרוזים עד עפר, כולל גזיזת זקנים, אונס נשים והוצאות להורג בכיכר העיר. עד היום אנשי א-סווידא נצורים ולא בטוחים מפני מתקפה נוספת.

אז המצב בסוריה הוא שאף גורם לא שם את מבטחו בא-שרע, למרות החיבוק מטראמפ והקרדיט מאירופה. יש לזכור שדיכוי המיעוט היה קיים בסוריה מזה שישים שנה תחת משטר אסד, והזיכרון של מיעוט מדוכא עדיין טרי מאוד בזיכרון העדות בסוריה מכדי שיתנו אמון בדבריו של א-שרע. הכורדים הם המיעוט הגדול בסוריה, ואף שהם מפוצלים, הם מונים שני מיליון איש בצפון-מזרח סוריה באזור ג'זירה, כובאני ועפרין שבמחוז חאלב, אשר הכריזו על אוטונומיה כבר ב-2013, והם נפרדים משני מיליון הכורדים באוטונומיה הוותיקה באזור אירביל בצפון מזרח עיראק. ברשות הכורדים בסוריה מיליציה מזוינת (YPG), בהיקף של כ-70 אלף איש ויכולת לשלש את עצמם עם מילואים. הם מכירים היטב את כוונות הטורקים למחוק אותם ונלחמים בנוכחותם בסוריה, ואין להם שום כוונה להתפרק מנשקם או כוחם.

המיעוט הדרוזי של כמיליון איש, למדו את הלקח מהטבח בחודש יולי ומחזיקים כוח מגויס וחמוש של כ-20 אלף מזוינים שהפכו את א-סווידא לאוטונומיה בפועל. העלווים במערב התארגנו מחדש מאז המהפכה ובנו על בסיס הנשק שנשאר במחסנים ממשטר אסד כוחות מזוינים משל עצמם. גם הבדוואים בדרום, שמחוברים משפחתית לחמולות בירדן, אוחזים באלפי כלי נשק שברובו מכוון מול הדרוזים שעמהם יש להם סכסוך אדמות ארוך-שנים, אבל גם איתם אף אחד לא מתעסק והם מתנהלים כאוטונומיה בפועל.

לסוריה כיום, המסוכסכת מכף רגל עד ראש מבפנים, למרות הסרת מרבית הסנקציות וסילוק חלק ניכר מהחובות על ידי סעודיה, אין כיום שום תקווה לשיקום כלכלי במצב הנוכחי. 16 מיליון איש, המהווים כ-90% מאוכלוסייה של 19.5 מיליון איש החיים בסוריה, נמצאים מתחת לקו העוני וזקוקים לסיוע בסיסי. צבא אסד הסדיר, שעמד בעבר על 142,000 איש ו-450,000 אנשי מילואים, התפזר. נותרו ממנו כ-40,000 חיילים בצבא החדש, שלא מאפשר לקיים שום משימה מהותית של ביטחון פנים. האמריקנים נתנו לא-שרע אישור לגייס לוחמים משורות מתנדבי החוץ שגויסו לדאעש. בפועל, א-שרע יותר מפעיל את מיליציות דאעש הקיימות מאשר ארגון מחדש של הצבא. במיליציות הקיימות ישנם קרוב למאה אלף לוחמים, שבהם משתמש א-שרע ככוחות משלוח למשימות פנים. כזה היה הכוח שנשלח להגן כביכול על הדרוזים ובפועל ביצע בהם, כמו בעלווים, טבח נורא.

הדרך היחידה של סוריה להיבנות מחדש היא דרך הקמה של מדינה פדרלית עם הסכמי פדרציות מול כל המיעוטים, תוך שמירה על זכויותיהם וכוחם, דבר שבהכרח יחליש את כוחו של השלטון המרכזי, ודבר שמנוגד לתפיסת א-שרע שרוצה שלטון אחיד מרוכז וחזק. התוצאה: סוריה תקועה בשום מקום ולא מצליחה להשתקם, דבר שמשחק לטובת טורקיה המנצלת את החולשה הסורית לטובתה.

החלום הטורקי מתממש

לאנקרה יש אג'נדה ברורה של סוריה כפרוקסי "מלא-מלא" וממש רחוק מסוריה חזקה ועצמאית. ארדואן רוצה החזר השקעה על התמיכה במהפכה, רואה בסוריה חלק מטורקיה הגדולה, ואף קיבל לכך את ברכתו של טראמפ. ארדואן משתלט על סוריה צעד אחר צעד. הוא מכניס כוחות צבא פנימה ומתכוון לבנות בסיס גדול ליד דמשק, הוא מקדם את חיזוק והקמת מיליציות דאעש נוספות ונגד המגמה של צבא אחיד. הוא יוצר מעורבות כלכלית בכל מקום בסוריה, בראש ובראשונה בנכסים הכלכליים של הנפט, המחצבים והנמלים בסוריה. לארדואן אג'נדה ברורה של טורקיה גדולה וסוריה בתוכה, ובתוך כך להגיע לאיום ישיר מהגבול הסורי על ישראל. לארדואן ראיה אסטרטגית אזורית של השפעה טורקית, הוא רוצה להיות השחקן המוביל בסכסוך הערבי-ישראלי, והוא רוצה מנוף קדמי מול ישראל גם בגולן וגם בעזה.

ארדואן משקיע מאוד בהתעצמות יכולות ההגנה וההתקפה הצבאיות שלו בהשוואה לישראל, ולא מסתיר את רצונו להתעמת איתה. הוא מרגיש חזק ומגובה כאשר יש לו את נאט"ו בגבו ואת החיבוק של טראמפ לימינו. האסטרטגיה של ארדואן תעמוד למבחן בקרוב מאוד בשאלת הנוכחות בכוח הייצוב ה-ISF בעזה. אם טראמפ יכריע לטובת כניסת החיילים הטורקים לעזה, זה יהיה לא רק ניצחון גדול שלו על ישראל, אלא סימן מובהק לכוחו העולה מול האמריקנים על חשבון ישראל, ויתרום רבות לחיזוק מנהיגותו האזורית. לישראל זה יהווה כישלון מדיני וביטחוני עצום. כאן, לא רק שיש חשש שישראל תאבד את חופש הפעולה הצבאי שלה בעזה ובסוריה, אלא שטורקיה תהפוך למנהיגה אזורית מובילה, וכבעלת קו אנטי-ישראלי היא תהיה הרבה יותר מסוכנת לישראל מאיראן, בשל כוחה המדיני של אנקרה אשר מסוגל לתקוע טריז ולהרחיק את ארצות הברית ואת אירופה מישראל.

בעיה קשה נוספת תעמוד בפני נתניהו בפגישתו עם טראמפ. ישראל לא עומדת בתנאי הפסקות האש להן התחייבה והפכה אותן לחד-צדדיות הלכה למעשה. כך בלבנון, שישראל תוקפת שם יום-יום מטרות קטנות וגדולות, וגם בעזה, שהמינון אומנם יותר נמוך, אך התקיפה של ראאד סעד היא הפרה ברורה של הפסקת האש, והסיבה שהציגה ישראל לא באמת שכנעה אף אחד. צריך לומר שדווקא במקרה של חיסול ראאד סעד וטבבטאי הייתה לישראל סיבה מאוד טובה לחסלם מפאת חשיבותם, גם בסיכון מול נזיפה מארצות הברית, אבל גם אם חלק מהתקיפות מוצדקות, לא מוצדק מנגד שישראל לא עושה כלום ושום דבר על מנת לקדם את ההיבט המדיני של ההסכם - צד חיוני על מנת שההסכם יהפוך ליציב.

ראש הממשלה פועל למעשה נגד יציבות ההסכמים כדי ליהנות פוליטית מהנרטיב המחודש של "מר ביטחון" חדש, אגרסיבי ובלתי מתפשר, שלמד מ-7 באוקטובר ותוקף כל דבר שזז, ובעיקר לא רוצה להראות נסיגות של צה"ל לגבולות הבין-לאומיים כי נסיגה נראית רע ובן גביר יעשה ממנה מטעמים. ברור שגישה זאת היא בניגוד למדיניות ביטחונית ראויה, שכן היא משלה את הציבור שמעתה ואילך ישראל יכולה כל יום עד קץ הימים לתקוף, סוג של מלחמה מתמדת לאין-קץ. זו אשליה לא ריאלית שתפגע בחזרה לנורמליות, תפגע בתיירות, בכלכלה, במילואים, בלתי אפשרית בתקציב, תפגע במצבה המדיני של ישראל ועוד.

נתניהו במצבו מוכן למכור הכול, אך זה כנראה לא יעבור הפעם את טראמפ. טראמפ חוטף ביקורת קשה על התנהלות נתניהו, ששנוא ביותר על מנהיגי האזור שרואים בו סיכון אזורי, לא מוכנים לקרבתו ולא מאמינים למילה היוצאת מפיו. טראמפ יבחר קרוב לוודאי לרסן את נתניהו, אשר חששו מפניו מבהיל באופן שהוא מציית לכל מוצא פיו של טראמפ. הביקור הקרוב יביא כנראה לריסון ואולי אף שיתוק של חופש הפעולה הלא-מרוסן של ישראל.